בין נדבת הלב למחצית השקל – החירות והחובה
בין נדבת הלב למחצית השקל – החירות והחובה

ביום שני הקרוב נלך לקלפי – לפחות חלקינו, נקווה שרובינו. ההצבעה לכנסת היא זכות וכאחת שכזו היא נתונה לבחירתו החופשית של האזרח – ואכן לא כולם מממשים אותה.

באוקטובר 2018, רגע לפני הבחירות לרשויות המקומיות, קידם ח"כ רועי פוקלמן הצעת החוק המבקשת להעניק יום חופש רק למי שהגיע להצביע. בעלי יוזמה דומה פנו לראש הממשלה בספטמבר האחרון בשאיפה לשנות את הזכות האוטומטית ליום שבתון במועד הבחירות.

שתי ההצעות לא המריאו, אבל הן בהחלט מאתגרות את הגבול שבין החירות ליטול חלק בשדה הדמוקרטי ובין החובה לעשות זאת.

מתח דומה מאוד קיים בפרשת תרומה, הפעם לא בנוגע להשתתפות האזרחית בבחירות, אלא להבדיל, בזכותו של כל אדם להיות חלק ממשכן ה'.

פרשת תרומה היא אולי הפרשה הטכנית ביותר שיש בחמשת החומשים, וכולה עוסקת בחומרים, במידות ובהוראות הרכבה. בסתירה עמוקה, ההקדמה לכל המפרט הטכני הזה מרוממת מאוד: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה ב'). כולם נקראים לבוא וליטול חלק בבניית המשכן – "איש אשר ידבנו ליבו": "לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב" כדבריו של רש"י. מה יפה יותר מפתיחת אפשרות התרומה? אחד הממעיט, ואחד המרבה – כולם מכוונים דעתם לשמים ולכולם חלק במשכן.

אלא שלצד מסלול זה קיים ערוץ נוסף של גיוס כספים לצרכי הקודש – זו מחצית השקל המופיעה בשמות פרק ל'. הפעם לא מדובר בנדבת ליבו של התורם, אלא בחובה המוטלת על ראשו של כל איש מישראל, זו המופיעה לראשונה כחלק ממפקד בני ישראל "איש כופר לנפשו" (פסוק י"ב) אך הפכה למס קבוע שנאסף עבור הוצאות המקדש.

בין החובה לנדבה פער עצום – אך התורה מכנה את שתיהן 'תרומה' ולמעשה מקיימת אותן האחת לצד חברתה. ועדיין, השאלות העקרוניות קיימות: איזו משתי הדרכים היא המניע האפקטיבי יותר לגיוס אנשים לפעולה? איזה סוג מעורבות של היחיד בחיי הציבור כל אחת מהן מכוננות ומהו אופי החברה הנגזר מכל אחת מהדרכים?

מטבע הדברים, סוגיית התשתית – בין התנדבות לחובה, מלווה את החברה האנושית באשר היא, זו של חברת הנוודים במקרא וזו של מדינות הלאום וערי המטרופולין של המאה העשרים ואחת. יש כמובן הבדלים עצומים. הקהילות הקדומות היו קטנות מאוד, והיחסים בין חבריהן היו מבוססים הרבה יותר על סולידריות והרבה פחות על הסדרים המעוגנים בחוק.

ועדיין, הנה כמה שאלות משנה המתפרטות מהמתח בין החירות לחובה: ראשית, מה אנחנו מבקשים להשיג? – האם ההיגיון המכתיב את אופני הפעולה הוא ההיגיון התועלתני – ואז כמובן נבקש לברר מהי הדרך הטבה ביותר לגייס את ההמון לפתוח את הכיס ולתת משלו לציבור?

לחלופין, ישנו היגיון אחר – הוא הרצון להגיע לשוויון או להוגנות. הדבר בולט מאוד בכל הקשור לבית המקדש. האם אנחנו מעוניינים בייצור מערכת שתאפשר למוסד הדתי והמקודש להתקיים על בסיס הכנסה קבועה ויציבה, או שאנחנו רוצים לתת לכל אחד הזדמנות לתרומה אישית מרצונו החופשי – מבלי לדעת מה וכמה נקבל?

זאת ועוד, האם גביית הכספים לקודש היא שוויונית ואחידה – מחצית השקל ("הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם." שמות ל' ט"ו), או פתוחה לחלוטין– אבל גם מאפשרת למעמדות החברתיים לבוא לידי ביטוי במקום הקדוש ביותר ולהכניס פנימה את ההירארכיות הכלכליות על כל המתחים שהן מייצרות? 

שאלה נוספת, מורכבת לא פחות, נוגעת לאחריות לעיצוב החברה – מהי מידת המעורבות של השלטון בעיצוב זה ועד כמה יש מקום לספונטניות, אך גם ליצירתיות של היחידים המחוללים הזדמנויות ופותחים ערוצים שתכנון מכוון לעולם לא יכול לשערם? 

במילים אחרות, האם אנחנו מבקשים לתת דרור ל'יד הנעלמה' או להגביל אותה ולפקח עליה מפני המקומות ההרסניים שהיא עשויה להוביל אליהם? 

התורה מהלכת בשתי הדרכים – זו של הנדבה וזו של החובה. בחירה זו מתאפשרת גם במדינות הלאום המודרניות, שיש בהן ערוץ של מיסי חובה, לצד אפשרויות רחבות בתחום הפילנתרופיה וההתנדבות הנשענת על משאבים שאינם כלכליים.

אך לעיתים יש להכריע, כמו לדוגמה בהחלטה להניח את הבחירות כזכות ולא להגדירן כחובה אזרחית, ותמיד כדאי לקחת בחשבון את הרווחים והמחירים שבכל אחת מהגישות.