קריאה חדשה בחטא העגל

הרב ברוך אפרתי , ט"ז באדר תש"פ

יש לעיין היטב, מה ראו ישראל לחטוא בחטא העגל.

כידוע העם טעה לחשוב שבושש משה לבוא. אולם גם אם משה מאחר, לא ברור מפני מה נחפז חלק מהעם לפנות מידית אל אהרון, ולדרוש ממנו (לאחר שרצחו את חור אשר סרב) ליצור להם עגל מסכה. מהי התכיפות הזו? וכי לא ידעו שהחיפזון מהשטן, ומידת המתינות אין טוב הימנה? ואיזה מזור חשבו שימצאו בעגל מזהב, לאחר ששמעו במעמד סיני 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'?

המפרשים הרחיבו בשאלות כבדות אלו, בכיוונים שונים. ברצוני לסרטט כיוון נוסף, בהמשך לדברי רבותינו.

ישנו פסוק עמוק בספר ישעיהו, שיש בו פשט וסוד כרוכים זה בזה- "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה- הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא, מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".

על עומק נבואת ישעיהו זו, כתוב בספר הזהר-

"אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך...ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ". אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם.  ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל". וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו. וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה, דיינו".

ביאור הדברים (לא עד עומקם כמובן)-

בהנהגת השם בעולמו יש שתי בחינות המרכיבות את שם אלהים- 'מי-אלה'. כאשר הבחינה הראשונה מולידה את הבחינה השניה, כדברי ישעיהו- 'מי ברא אלה'.

הבחינה הראשונה היא זו הנסתרת, בבחינת 'מי'. זו אינה מילת שאלה, אלא קביעה בניחותא. ישנו מימד של 'מי'. בדומה לים, בהיפוך האותיות, גם ה 'מי', הינו מכוסה וכמוס מעין כל רואה. איננו רואים את אשר בים, ואיננו נוגעים במדריגת ה 'מי'. איננו מבינים את הנהגת השם בבחינה זו. לא בכדי דוקא בחוף הים, התגלה לרבי שמעון רז ה 'מי'.

הנהגת ה 'מי', היא הנהגה עליונה שאינה נתפסת אצל האדם. היא כמוסה עם ד', מכוסה כאותם דגים אשר שוחים בים ועין אדם לא רואה אותם, על כן הנם מוגנים מעין הרע, ולא נכחדו במבול בימי נח, שכן הם שייכים לעולם כמוס יותר שאין בו עוון וטומאה (כלים מעור דגים אינם מקבלים טומאה). הדגים נקראים בארמית 'נוני ימא'. הרמב"ן מבאר בהקדמתו לתורה את המונח שער 'הנון', שהוא מדריגה אלוקית שאינה מתגלה בבריאה- "כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה, כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים. ויעלה זה לבריאת בעלי נפש המדברת, שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכוחה בהיכלה יגיע למ"ש גנב אדם - יודע ומכיר בו, נואף אדם - יודע ומכיר בו, נחשד על הנדה - יודע ומכיר בו. גדולה מכולן, שמכיר בכל בעלי כשפים, ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם, כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חברו, ומספרם ומקובל להם ע"ה שהם נ' חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך שלא נמסר לנברא".

'מי' נקרא גם 'שער הנון' (שכן אות נון בגימטריא מי), והוא מבטא את אי היכולת של האדם לקלוט את הצד הנסתר בהנהגת השם בעולמו בבחינת 'ידיעת הבורא יתברך'.

כך הטעים מרדכי היהודי לאסתר המלכה כאשר הפציר בה ללכת אל המלך באופן לא הגיוני ושלא כדת- 'ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. הגילוי אותו מתבקשת אסתר להופיע, מגיע ממדריגת 'מי', ההנהגה האלוקית הנסתרת, כפי ששם השם אינו מופיע במגילה, כשמה של אסתר עצמה- הסתר אסתיר, וכשמו של מרדכי- 'דרך מי'.

כך ניתן להבין גם את תמיהת יעקב כאשר הוא מבחין במנשה ואפרים הבאים לקראתו, והינו שואל את יוסף 'מי אלה לך?'. דהיינו, רואה אני היפוך הסדר בין הבכור לצעיר, במקום אלה-ים, מקטן לגדול, ישנו כאן מי-אלה, ובהיפוך אותיות 'מי אלה לך' - 'לא יהיה לך אלה-ים אחרים', על כן דרשו חז"ל שראה ענייני ע"ז העתידים לצאת מהם. ואמנם גם קודש יש שם, ועל כן אפרים מעל מנשה, הצעיר מעל הבכור, מי לפני אלה, ומכאן משכל ידיו בברכתם.

על פי דברים אלו, באר הרב קוק את מדריגת אחד האמוראים, רב המנונא סבא-

"דרכו של רב המנונא סבא להקדים מילי דשטותא לפני מילי דחוכמתא. כדי להכיר האור מתוך החושך, צריך שתהיה תכונת השטותא, בעמקה היותר חודר. בחושך היותר שחור, יש להשתמש כשרוצים לדעת את יתרון האור מתוך החושך. אמנם היא מדה ראויה דוקא לנוני ימא, שאינם צריכים אפילו להגנה של ספינות, וללכת במעמקי תהומות, וכל מצולות, הוא להם טיול ועונג, המשמח את המקום, לויתן זה יצרת לשחק בו".

המבקש להתקרב ולו במעט לעומקי מדריגת ה 'מי', כדגי הים המצויים בתוככי שער ה 'נון', עליו לדעת מראש שלא עם הכל יוכל להתמודד בדרכים הרגילות האנושיות אשר בהם המונחים 'טוב' ו 'רע' מובחנים בקלות. אלא יהיה צורך לפעמים גם בשימוש בחושך עצמו, על מנת להאיר את מחשכיו מתוכו (לדוגמא על ידי שימוש בשטות מעטה ככלי לפתחי חכמה עליונה), ולהבחין מפני מה החושך והסתרת הפנים נחוצה בעצמה לשם גילוי שכינה בעולם הזה.

יתכן שזו היתה אמירתו של רבש"ע כלפי יונה הנביא, אשר ברח ל'ננוה', ונבלע בתוככי ה 'ים', בבטן הדגה. שער הנון הולך וסובב לו- בעוד יונה מבקש צדק מובן, מבקש שלא לרחם על תושבי אשור הרשעים אשר עתידים להגלות את ישראל מאדמתם, אומר לו הבורא יתברך- לא את הכל אתה מבין, אף בהיותך נביא אלוקים, אף בהיותך דורש אמת כשמך- יונה בן אמיתי.

המוטיבים בספר יונה, נוגעים כולם במדריגת 'מי', בשער הנון- הים, הנון, הדג, ננוה, ובכך שישנו מימד של הנהגת השם את עולמו שאינו מובן לנו בני האדם.

אולם, ישנו מימד נוסף בהנהגת השם, והוא המימד המתגלה אלינו, ומובן לנו. המימד שיש לנו עימו מגע. שמו של מימד זה קרוי 'אלה'. כאדם המצביע על אוסף חפצים, ומזהה אותם, קולט אותם, ומגדיר אותם במילה 'אלה'.

במעמד סיני, ישראל חוו התגלות נבואית עליונה. הנבואה נעוצה בשורש האלוקי הנסתר בשפריר חביון, הנעלם מכל רעיון. בבחינת 'מי'. אולם הנבואה עצמה הינה נקלטת באדם, ומתגלה על ידי ובתוך הכח המדמה שלו, בבחינת 'אלה'. כך הנביא מקבל מסר אלוקי, עבור העולם הגשמי.

לא בכדי, אמר ד' למשה מראש- "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", נוטריקון תעבדו- נון. כדברי השבולי הלקט (רלו)-  "למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה מה שאין כל בכל המועדות? לפי שכשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים נתבשרו שהן עתידין לקבל התורה לסוף חמשים יום ליציאתן, שנאמר 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה' הרי הנו"ן של תעבדון יתירה! לומר לך, לקץ חמישים יום (-נון) תעבדון את האלהים".

הנביא המתווך בין ישראל ובין מדריגת שער הנון, 'מי', הנו משה רבינו רעיא מהימנא. הוא אשר מוסר לנו את התורה מפי עליון, הוא בבחינת 'אלה', בבחינת ההתגלות של 'אלה הדברים אשר דבר משה', המוסרת ומסבירה לנו את התורה העליונה משורשה הנעלם.

רק משה יכול לבקוע את ה 'ים' ולחשוף בבחינת 'מי' שבמעמקי ים סוף את ההכרה המתגלה בבחינת 'זה אלי ואנווהו', וזאת אפילו בפני שפחה הקולטת מחזות אלהים.

על כן כאשר משה נעדר, אזי ישנה נחיצות מידית למתווך אחר, אשר יהיה במדריגת 'אלה', ויתווך עבורנו את הפער בין 'מי', ובין התורה המתגלה, בבחינת 'אלה'.

על כן ישראל נחפזו מאד לעשות עגל אשר ישמש כמסכה על פניהם כך שיוכלו לקלוט את המסרים האלוקיים. לפיכך צעקו עובדי העגל 'אלה אלהיך ישראל'. אלהים המתגלה ב 'אלה', בהנהגה שיש לנו מגע עימה, על ידי עגל זה שהוא אחד ממרכבות השכינה כפי שראה יחזקאל בחזונו.

כנגזרת מחטא זה, הקב"ה אומר למשה- 'מי אשר חטא לי אמחנו מספרי'. 'מי' דייקא. בבחינה זו חטאו, ועל כן ילקו.

חטאם של עובדי העגל נבע מבקשת אלהים, מרצון לעשות רצונו.

ריה"ל לימד אותנו בספר הכוזרי, שהעגל לא בא להחליף את הבורא, אלא את המתווך, משה.

חטאם היה בכך שהם חשבו שהאדם יכול לברור לו דרכים חדשות לעבוד את הבורא הנסתר, מבלי לקבל הוראה מגבוה. הם התעלמו מבחינת ה 'מי', וביקשו ליצור ולקפוץ לבחינת 'אלה' במעשי ידיהם מבלי שצוו.

ריה"ל מטעים בהבנה זו, את ההבדל בין העגל לכרובים. הראשון הינו המצאה אנושית, והשניים הנם צו אלוקי. ולכן זה אינו לגיטימי וזה כן.

עלינו ללמוד ממעשי אבותינו, אשר נפלו בכך, בבקשם להמציא דרכים בעבודת השם כמגע עם האין סוף, מבלי לחכות ולקבל הוראה מדוייקת לכך מהשם.

ניתן להציע משפט מזוקק לסיום העניין- החיבור עם הבורא יהיה לעולם נעוץ ותלוי בהתגלותו אלינו, ורק מתוך כך, קליטתנו את דבריו ובחירתנו במצוותיו. כל נסיון להתחיל את היחס לאלהים ממטה למעלה, במקום ממעלה למטה, הינו נעוץ בצחצוחי ע"ז.

הקדמת נעשה לנשמע, שהוא רז שמלאכי השרת משתמשים בו, מבטא את היסוד הזה. ראשית אנו עושים כמצווים ממדריגת 'מי'. מהצד הכמוס העליון שאינו נשמע לנו ואינו מובן לנו. מקבלים עול מלכות שמים תחילה. ורק מתוך התבטלות זו לבורא, אנו זוכים לשמוע, להבין, ולקבל מצידנו את עול המצוות וטעמיהם.

בגאולתנו הנוכחית במדינתנו, את רואים לפעמים הנהגה אלוקית גלויה, ולעיתים נסתרת. אמנם, כמאמר הרב קוק בספר אורות-  'אפיה של הגאולה הבאה לפנינו, שראשית צעדיה הננו חשים ומרגישים, הוא בתוכיותה של כנסת ישראל. מתפתחת היא האומה, בכל כחותיה, מגדלת היא את רוחה, את טבעה ואת עצמיותה, אינה מכרת עדיין את עומק הישות העליונה שהיא כל יסוד תקומתה. עינה לארץ, ולשמים עדנה לא תביט. היא אינה שבה עדיין אל אישה הראשון בפועל, היא מעבדת את חייה בכחותיה הנמצאים בשרשי נשמתה'. דהיינו באופן פנימי וכמוס של בניין התודעה והזהות האלוקית של עם ישראל. על כן גאולתנו מתחילה בבחינת 'מי', כמאמר ישעיהו בנבואתו- 'מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם....לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק', ומסתיימת בבחינת 'אלה כעב תעופינה'.

רוח אפינו משיח ד', מבית יהודה, אשר נאמר בו 'כְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ', הוא הביטוי להשגחת ד' בבחינת 'מי', המקימה את ישראל ומשיבתם לארצם.

יה"ר שנזכה במהרה בימינו לשלימות התגלות שכינת השם בעם ישראל, בבחינת 'אלהים', ויהיה השם אחד ושמו אחד.