בסוד היחיד והיחד

מגפה זו מלמדת אותנו עד כמה קשורים אנו אלו באלו. חוסר זהירות מצד אדם אחד הנושא את הנגיף יכול להדביק מדינה שלמה.

הרב עזריאל אריאל , כ"ג באדר תש"פ

דעות הרב עזריאל אריאל
הרב עזריאל אריאל
צילום: עצמי

אנו נמצאים בסוג של מלחמה, אבל מלחמה מאוד מיוחדת. בכל מלחמה נדרש מן היחיד לעזוב את ביתו ולצאת לשדה הקרב, ואילו במלחמה זו נדרש היחיד להישאר בביתו ולא לצאת ממנו.

בכל מלחמה גבורת היחיד היא בכך שישים נפשו בכפו ויסכן את עצמו למען הכלל, ואילו במלחמה זו נדרש היחיד לשמור על עצמו מכל נגע ופגע – למען הכלל.

בכל מלחמה נדרש היחיד להסיר מלבו את דאגתו לבני משפחתו, לחבריו ולקרוביו ולהקדיש את כל כולו לניצחון בקרב, ואילו במלחמה זו נדרש היחיד לדאוג להגן על בני משפחתו, ובעיקר על הוריו ולהורי הוריו.

בכל מלחמה נדרש האדם לפעול ולעשות, וגבורתו נמדדת בעוצמתה של העשייה, ואילו במלחמה זו נמדדת גבורתו של אדם בשל נכונותו לשבות כמה שיותר מכל עשייה.

בכל מלחמה עיקר הדאגה היא לבחורים הצעירים ואילו במלחמה זו עיקר הדאגה מופנה לזקנים ולמבוגרים. 

בכל מלחמה חושש כל אדם שמא ייפגע בעצמו, ואילו במלחמה זו, עיקר המאמץ מושקע בכך שלא ידביק אנשים אחרים. 

בכל מלחמה מקבצים כמה שיותר בני אדם ביחד, כדי ליצור "מכפיל כוח", ואילו במלחמה זו נדרשים אנו להתפזר ולהתבודד ככל האפשר.

בכל מלחמה עומדת האומה על נפשה כנגד האומה הנלחמת בה, ואילו במלחמה זו עומדים כל עמי העולם כתף אל כתף במאמץ משותף. 

לאן כל זה לוקח אותנו?

אחת המגפות הקשות התוקפות את העולם המערבי בשנים האחרונות היא מגפת הבדידות. אנשים רבים מספור חשים בודדים. אין זוגיות קבועה, אין ילדים, אין משפחה, אין קהילה, אין חברים, אין שייכות לאומית; רק 'אני', 'אני' ו'אני'. תחושת הכוח של "אם אין אני לי, מי לי?" התחלפה בחוויית חידלון וייאוש של "וכשאני לעצמי, מה אני?". בבריטניה יש משרד ממשלתי לענייני בדידות.

גם עיריית תל אביב כינסה צוות חשיבה לדיון על מצוקת הבדידות בכרך הגדול. אמצעי ההתקשרות והרשתות החברתיות נותנים "כאילו חיבור" אולם מותירים את האדם בודד בין מאות חברים ועוקבים כשהוא צמא לקשר אנושי, ואין. את החלל החסר מבקש האדם למלא במעגל בלתי פוסק של ייצור וצריכה, כאשר כל קנייה חדשה עולה לרשת החברתית כדי לגרוף לייקים. אולם שמחה זו – שמחת עניים היא המותירה את האדם אחריה בבדידות וריקנות, אותה מבקש הוא למלא במוצר הצריכה הבא, וחוזר חלילה.

מה עושה כאן מגפת הקורונה?

מגפה זו משפיעה עלינו בשני כיוונים מנוגדים 

מצד אחד, נגזרת עלינו בדידות. לכולנו, ניתוק מן החברים, מן הקהילה ומן המשפחה המורחבת; ולאלה שנדרשו להיכנס לבידוד – ניתוק גם מבני המשפחה הקרובים, המחייב כל אחד לדאוג לעצמו בעצמו. התקשורת הבין אישית נעשית בעיקר באמצעים אלקטרוניים, אלה הנותנים אשליה של קשר במקום קשר אמיתי.

השבתת המערכת הכלכלית מפסיקה את מירוץ הייצור והצריכה ומותירה את האדם לבדו, רק עם מה שיש לו ברגע זה. קשרי התחבורה בין המדינות מנותקים, וכל אחת מסתגרת בגבולותיה הצרים כדי להגן על עצמה. 

ומצד שני, אנו מתכנסים בחוג המשפחה הגרעינית, ההורים יושבים לארוחות עם הילדים, כולם בבית בלי לחץ של זמן לצאת החוצה, חווים חזק את ה'ביחד' הקטן, מתוך געגוע ל'ביחד' הגדול – הקהילתי, השבטי והלאומי. מטים אנו את אוזנינו להנחיות של ממשלתנו, בידיעה שאנו תלויים מאוד בגוף הלאומי הגדול, כשאנו חסרי אונים מלהסתמך על עצמנו. 

מגפה זו מלמדת אותנו עד כמה קשורים אנו אלו באלו. חוסר זהירות מצד אדם אחד הנושא את הנגיף יכול להדביק מדינה שלמה, והתנהלותה של מדינה שלמה תקבע אם יחיד כלשהו יידבק ויחלה או ימשיך את חייו כאדם בריא. גם המדינות קשורות אלו באלו. מחלה הפוגעת בשונא הגדול ביותר שלי תפגע גם בי. ואילו שיתוף פעולה בינלאומי – גם בין אויבים מרים – הכרחי כדי להציל את כולם. בזמנים אלו כל יחיד מרגיש עד כמה הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן הציבור.

כל אומה ומדינה חשות עד כמה הן חלק בלתי נפרד מן האנושות. כל בני האדם מהווים משפחה אחת גדולה, גוף אורגני חי ונושם, אשר כל חלק ממנו תלוי באחרים, משפיע עליהם ומושפע מהם. גם מי שראה את עצמו כ'אחד', 'יחיד' ו'מיוחד', מגלה עד כמה אינו יכול להימלט מהיותו חלק מן ה'יחד' הכלל אנושי. כך מתרחבים המעגלים: היחיד, המשפחה הגרעינית, הקהילה והמשפחה הרחבה, האומה והמדינה, ומעל כולם – האנושות כולה.

שיר מרובע

בימים כתיקונם, יש מי שמתפלל תפילת יחיד, על עצמו ועל משפחתו; ומי שמתפלל את התפילות הקבועות שנקבעו לתפילה בציבור, הרי כל תפילותיו אינן אלא "עלינו ועל כל ישראל", דהיינו: על חברי קהילתו ועל בני עמו בלבד. עתה התרחב המעגל, ותפילותינו חייבות להיות "עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם", ברוחן של תפילות ראש השנה. כשם שנשברות עתה המחיצות בין המעגל האישי למעגל הציבורי, כך נשברות עתה המחיצות שבין המעגל הלאומי למעגל הכלל-אנושי. 

באוזניים מהדהדים דבריו הנפלאים של מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ב, תמד-תמה), במאמר הנושא את השם "שיר מרובע":

יש שהוא שר שירת נפשו, ובנפשו הוא מוצא את הכול... ויש שהוא שר שירת האומה, יוצא הוא מתוך המעגל של נפשו הפרטית... והוא מתדבק באהבה עדינה עם כללותה של כנסת ישראל, ועמה הוא שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקוותיה... ויש אשר שד תתרחב נפשו עד שיוצא ומתפשט מעל גבול ישראל, לשיר את שירת האדם. רוחו הולך ומתרחב בגאון כללות האדם והוד צלמו, שואף אל תעודתו הכללית ומצפה להשתלמותו העליונה... ויש אשר עוד מזה למעלה ברוחב יתנשא עד שמתאחד עם כל היקום כולו, עם כל הבריות, ועם כל העולמים, ועם כולם אומר שירה...

ויש אשר עולה עם כל השירים הללו ביחד באגודה אחת,... שירת הנפש, שירת האומה, שירת האדם, שירת העולם, כולן יחד מתמזגות בקרבו בכל עת ובכל שעה. והתמימות הזאת במילואה עולה היא להיות שירת קודש... ישראל – שיר א-ל, שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע. שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו. 

ימין ושמאל תפרוצי

בעולמנו ישנן שתי תפיסות אידיאולוגיות: זו שמשמאל – מקדשת את נקודת המבט האינדיבידואלית מכאן ואת הזיקה הכלל אנושית מכאן. וזו שמימין – את המשפחה, הקהילה והאומה. עתה נראה כי כל אחת משתי התפיסות מגלה שאיננה יכולה להתקיים בלי זולתה, וייווצר תמהיל מאוזן של כל המעגלים.

טבעם של מאורעות מסוג כזה, שהם משנים סדרי בראשית. העולם שיהיה אחריהם לא יהיה דומה לעולם שהיה לפניהם. 

מצד אחד, ניתן לשער שחוויית הבדידות של עכשיו תגביר את התשוקה לקשר חברתי חם ישיר: בקשר עין עדין, בשמיעת אוזן רגישה, בלחיצת יד מלטפת, בטפיחה מעודדת על שכם ובחיבוק אוהב. יש להניח כי הניתוק הכפוי מן הקהילה ומן המשפחה הרחבה יביא בעקבותיו צורך עז לחוות את הקשר הזה בעוצמה רבה לאורך זמן. הצרה המשותפת תלכד את הקהילה, את האומה ואת אזרחי המדינה, ואף יש מקום גם למחשבה כי שיתופי פעולה בינלאומיים יתפתחו עוד יותר ויביאו להשלמה בין אומות יריבות. 

ומצד שני, ההתכנסות אל חיקה החמים של המשפחה הגרעינית תראה לנו כמה טוב להמיר את העבדות לעבודה ולבילויים בהשקעה בתוך הבית פנימה. אומות יבינו את חשיבותם של גבולות בעולם הגלובלי. האדם הפרטי ילמד למצוא את אושרו האישי בתוך עצמו, מתוך הבנה עד כמה מיותרת ומסוכנת היא ההשתעבדות למעגל הבלתי נגמר של ייצור וצריכה. 

אכן אין אנו יודעים מה תהיינה ההשפעות ארוכות הטווח של מה שעובר עכשיו עלינו ועל העולם כולו. אולם המציאות העכשווית מלמדת אותנו עד כמה גדולה יכולה להיות השפעתו של היחיד על היחד. אנו רואים בחוש עד כמה יש בכוחו של כל שינוי לטובה אצל כל אחד מאתנו להביא ברכה – לעצמו ולמשפחתו, לקהילתו ולעמו, לאנושות כולה ולעולם כולו, ולתרום את תרומתו האישית לתיקונו של עולם במלכות ש-די.

                אם אין אני לי, מי לי?

                וכשאני לעצמי, מה אני?

                ואם לא עכשיו, אימתי?