לצאת ידי חובת שמים וחובת אדם

תניה רגב , כ"ד באדר תש"פ

מושג ה'דיפ סטייט' חזר לאופנה בשנים האחרונות. הוא מפרנס את כותבי טורי הדעה ומשמש כשחקן מפתח בספרי קונספירציה. מדובר ב'מדינת עומק' – אותה רשת צללים רוחשת של פקידים ובכירים המבקשים לחתור תחת ההנהגה הגלויה שעל פני השטח.

ה'דיפ סטייט', במידה והוא אכן קיים, מייצר בעיות מסוגים שונים. אחת מהן היא חוסר השקיפות: מוקדי כוח הפועלים הרחק מעין הציבור והמבקשים להניע מהלכים רבי עצמה וברי השפעה. המדרש הראשון על פרשת פקודי (שמות רבה נ"א א') לוקח אותנו בדיוק לנקודה הזאת – אתיקה של משרתי ציבור: 

" אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן."  (שמות ל"ח כ"א)– כך פתח ר' תנחומא בר אבא: "איש אמונות רב ברכות" (משלי כח כ) – זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: "אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים" והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו! … אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: "אלה פקודי המשכן אשר פקד על פי משה".  "אשר פקד משה" לא כתוב כאן,  אלא: "אשר פקד על פי משה" – ע"י משה, "ביד איתמר בן אהרן הכהן".

לבעל המדרש חשוב להבהיר: משה, שפעל כגזבר המשכן, נהג על פי הכללים ההלכתיים הנוגעים לממונים על כספו של הציבור. כללים אלה מחייבים את הגזברים, כמו גם את גבאי הצדקה, שעליהם להתנהג באופן המרחיק אותם ככל האפשר מן החשד או מן הפיתוי למעול.

זהירות זו הכרחית על מנת לקיים מערכת ממונית המבוססת על אמון הציבור ולכן חשוב כל כך לייצר, ובה במידה לאכוף, סייגים והגבלות המרחיקים את אותם 'פקידים' מן העבירה. מנגנוני הגנה אלה קיימים כמובן גם במדינה המודרנית.

לשם הדגמה ניתן לציין את חוק חובת המכרזים – שקיפות המאפשרת שוויון הזדמנויות לכל אזרח המעוניין לגשת למשרה ממשלתית או ציבורית, וכן את עקרון מניעת ניגוד האינטרסים – שמטרתו להבטיח שעובדי ציבור ינהגו בענייניות וללא הכנסת שיקולים זרים. 
בבסיס ההלכות הקדומות והחוקים בני זמננו ניצב אותו ההיגיון, ועדיין, רב השונה על הדומה. המשנה הבאה ממסכת שקלים, שעניינה התרומות הקבועות לבית המקדש, מדגימה זאת היטב: "אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר (במדבר ל"ב) והייתם נקיים מה' ומישראל ואומר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם": (משנה מסכת שקלים פרק ג).

הנכנס לתרום צריך להיכנס ללשכה באופן שיסתום את הגולל על כל אפשרות לחשוד בו כי מעל בכספי המקדש. המשנה מניחה כי קיימות שתי מערכות המחייבות את האדם להתנהגות ישרה, האחת היא המערכת האנושית, השנייה היא המערכת הא-לוהית.

שתיהן יחד משמשות בעולמו של האדם המאמין, אולם רק לראשונה, למנגנוני הפיקוח האנושיים, יש מקום בעולמה של החקיקה המודרנית. ובצדק רב. הממלכה החילונית איננה מבוססת על גורמים שמימיים משום סוג שהוא, ולכן אין בידה להסתייע בקריאה להיות 'נקיים מה' ומישראל'. 

האם ההנמקה כפולת הפנים, החובה לצאת ידי אדם וידי שמים, מבטיחה אנשים הגונים וישרים יותר? כפי הנראה לא. אבל היא בהחלט מחוללת הבנה  כי גם מי שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר של המדינה, יצטרכו בבוא העת לעמוד בפני בית דין של מעלה.