לערוך סדר בליל סֶגר

חייב אדם להכיר בכך שהשעון אינו עומד מלכת בימים בהולים וטרופים, ולפיכך עליו לחיות את ההווה עד תומו, ולדעת לשמוח בכל רגע אפשרי

ד"ר יעקב אלטמן , כ"ד באדר תש"פ

דעות להיות שמח
להיות שמח
עצמי

הלכי רוח המאפיינים  וחורזים ימים טרופים שאינם כתיקונם, ראויים לשימת לב מחודדת.  דוגמאות לימים כאלה, הן; הכנה לקראת מבחנים בבית ספר, לימודים לבגרות, חודשי הבחינות באוניברסיטה, שירות צבאי, תקופת הריון אצל נשים, הכנות לקראת חתונה שלי או של בן משפחה, הכנות לפסח.

תקופה של בדיקות וחשדות למחלה לא סימפטית, או שבועות של המתנה לפני ניתוח, וכו'.

מול ימים מאתגרים כאלה, אנו נוטים לקבל ולהפנים שפסֶק הזמן המדובר, יממות, שבועות  או חדשים, הוא זמן אבוד, ומתנחמים בכך שהחיים האמיתיים עתידים לחזור בסיומה של תקופת השפל. לפי הרגשתנו  השעון עמד מִלכת, והוא ימשיך בקרוב ממקום בו עצר. 

מפאת אשליה קיומית זו,  אנו שומטים מידינו בימי הזעם את הגה היוזמה. רבים מעימנו נהיים פשרניים ועצלים, מדבּרים הרבה ועושים מעט מאוד. גם מאפשרים לנתחי זמן, קטנים או גדולים, לחמוק מעינינו כליל. 

להבהרת גודל ההחמצה וההפסד העצום המצטבר,  נביא בזה דברים משמו של הרבי מנחם מנדל מקוצק, בפירוש המשנה ( אבות פרק ב) , "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה". לפי ההבנה הראשונית, יש בזאת אזהרה לאדם העסוק והטרוד למעלה מראשו: אל תאמר 'כשיהיה לי פנאי ויכולת בעתיד, אשנה את תלמודי', ומדוע לא ראוי לנהוג כך?  מפני שאינך יודע מה צופן העתיד, ועלול הלימוד להידחות עוד ועוד. אך הרבי מקוצק מעמידנו על הרובד הפנימי במשנה זו ומבאר כך: אל תאמר לדחות את פרקי הזמן שקבעת לעצמך, ואת העניינים שרצית ללמוד – מתוך כוונה להשלימם בתקופה נוחה המאפשרת ריכוז ושלווה. מדוע לא? מאחר שיתכן ונגזר עליך שכּל שנות חייך, תהיה במצב נפשי או פיזי, של 'לא תִּפָּנֶה' .

הווה אומר, המתבונן היטב וסוקר בראיה היקפית את השנים הנוקפות, מוצא שחדשים לבקרים נפגשים אנו בטרדות חמורות, ארוכות יותר או קצרות יותר, טרדות פנימיות  ובעיות חיצוניות. תקופות של חובות כספיים גדולים, גידול ילדים קטנים, כעסים אודות מאורע מתמשך יותר או פחות, כאב נפשי בשל סבל שלנו או של היקרים לנו. במילים אחרות, האתגרים הצומחים משמאל ומימין, ממעל ומתחת, ובכללם מצבי אי וודאות, הנם ממהותם של החיים. אף בשנות השואה הנוראה יצרו יהודים כידוע, יצירות רוח כבירות.

לפיכך, חייב אדם להכיר בכך שהשעון אינו עומד מלכת בימים בהולים וטרופים, ולפיכך עליו לחיות את ההווה עד תומו, ולדעת לשמוח בכל רגע אפשרי, וללמוד, וליצור, ולאהוב, ועת ספוד ועת רקוד, עת מלחמה ועת שלום. כל דקה, שעה, יום, יומיים, חודש חודשיים, הנם יקרים מפז - והדחייה למחר ולשבוע הבא ולחודש הבא, היא לאמתו של דבר דחייה לעולם הבא. ואם לא עכשיו, אימתי.

מלמדנו בזה הרמ"מ מקוצק, ללקט את עשרות, מאות ואלפי המובלעות  בחיינו, בתוככי ימי הקושי והזעם, לנצלם ולהתנהל בהם כפי יכולתנו, בחיוניות ובמלאות רגשית. שאם לא כן, הרי זה מעוות לא יוכל לתקון.

מי שאימץ לעצמו גישה בריאה וערכית זו, לא תיפול רוחו בימי משבר הקורונה. הוא לא יגרר לפסיביות ולדבֶּרת תקשורתית ממכּרֶת.  איש כזה יחזיק את הגה החיים ויתנהל בין הגלים כפי הצריך והאפשר, מבלי להשתקע בחלומות מחר, חלומות רעים או טובים. 

נסיים, בברכה לקראת חג הפסח הבעל"ט, ועל רקע הדאגה המרחפת שגורלנו ידמה חלילה לזה של המצרים (שמות י"ב, ל). אף שאיננו יודעים אם יהיה זה ליל סֶגר, בידינו הוא לערוך סדר בליל הסֶגר, סדר חיצוני ובעיקר פנימי. והעורך סדר לבדו, יקיים בהידור את מצוות 'חייב לראות את עצמו'. והיא שעמדה לאבותינו, וכן יהיה לנו.                                                         

                                                                     *

באוירא דארץ ישראל מתפשטים בימים הללו רמזים המסתובבים בפי הבריות ובין הגולשים. כמה מהם שהורתם ולידתם באגף החרדי, קובעים שקרינת הטלוויזיה ושאר אביזרייהו דסטרא אחרא, הם שהביאו להתפרצות הקורונה, לשון נופל על לשון.... גם הנגיף עובר בין היתר באמצעות הלשון.

בדומה, קרון הרכבת, שעבודותיה נתבצעו בשבת, אל תקרי קרון אלא קורונה.  ומפניניו העכשוויים של ידידי הסופר דוד אשל , אצטט: "ויקהל פקודי- התקהלות אסורה בפקודה.  ונֹאמר השבת "חזק ונתחזק" - ראשי תיבות;  חיסול זיהום קוֹרונה. 

שמחת אדר עדיין לא פגה, וכבר עלתה כפורחת מילתא דבדיחותא כדלקמן: איש החשוד על הקורונה, היה מבודד שבועיים, וחמתו שכּה אהֵבתוּ, נלאתה לשאת את הפירוד הכפוי. ועד כדי שביום ששוחרר מכלא הבידוד, חיבקה אותו כה חזק, עד שנחנק ויצאה נשמתו ב'אחת' – והרי לא שכחתם מהם ראשי תיבות חז"ק.  וכבר יצאו לרחובה של עיר לחישות אודות חבלי משיח שאנו בפתחם, ואם אמנם כן, כי אז מנצנצת בראשינו המשנה (סוטה מ"ט) "בעקבות משיחא...אויבי איש אנשי ביתו", שכן עתה אויבי האיש המבודד בחדרו, הם בני משפחתו המתבדלים ממנו. ורבים מעמי הארץ מתייהדים, לקיים עליהם ועל זרעם 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר' מר"ח ניסן, ומן הבקר והלאה גם כן. 

כל זמן שמילי דפלפולא חריפתא וחיוכא מעליא שגורים בפינו, פירוש הדבר שאין אנו פוגשים אלא איומים וחששות, לא יותר מכך. בימים ולילות אלו של 'אשרי יושבי ביתך' , נסיים בפסוק הממשיך 'ורחמיו על כל מעשיו'. אמן כן יהי רצון.