מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר

'מן הזהירות, שלא תרבה להיזהר' משפט קצר זה בן  ארבעת המילים, מתוך הקדמת ספרו של רבנו בחיי "חובות הלבבות", מזהיר אותנו מזהירות יתר, העלולה לגרום נזקים לא פחות מאשר העדרה של הזהירות.

הרב אברהם וסרמן , כ"ו באדר תש"פ

יהדות בית כנסת (אילוסטרציה)
בית כנסת (אילוסטרציה)
צילום: עצמי

משרד הבריאות והרבנות הראשית פרסמו הנחיות, לפיהם אפשר לקיים מניינים מצומצמים בבתי הכנסת תוך שמירת מרחק בין המתפללים. הרופאים הסבירו כי הנגיף מתפשט בעזרת "הפרשות" הכוללות התעטשות או שיעול או מגע של מישהו במשטח שאחר "הדביק" אותו. לכן יש גם לחטא את הידיים.

החשש מפני המגפה ברור, אך הגזמה בו – אינה במקומה. בשורות הבאות ברצוני לנמק מדוע אכן זו החלטה נכונה, ואין סיבה להחלטה אחרת ברמה הלאומית. אם יש בעיה נקודתית – זה עניין למרא דאתרא לטפל בו.

א. הנימוק האנושי

אחת מחירויות האנוש הבסיסיות ביותר הינה חופש הפולחן. זה מקובל בכל  הארצות הדמוקרטיות, ואפילו בכאלה שאינן דמוקרטיות. אפילו רוסיה הפסיקה את רדיפות הדת שנהגו בימי המשטר הקומוניסטי, ובאיראן נותנים ליהודים לקיים את דתם, ומתפארים בכך. על כן יש להשאיר את בתי הכנסת פתוחים, ולדאוג שיתקיימו התנאים הדרושים. חירות זו, אינה פחותה מחירות הפרט שרבים מגינים עליה, ולכן הלכו להפגין, או מהצורך לכנס את הכנסת כדי לקיים את הדמוקרטיה.

החלטה גורפת לסגירת בתי הכנסת הינה גם פטרנליזם לא מוצדק. אם המדינה מאפשרת – למה להשליט עליו את  הדעה ההפוכה, ולכפות אותו? מי שחושש – יישאר בביתו ואל ישליט דעתו על אחרים.

ב. למה יאמרו הגויים

בשום מקום בעולם לא סגרו בתי תפילה, לא מסגדים, לא כנסיות. ואנחנו נסגור? יש מדינות שכבר הודיעו כי הרימו ידיים והמוצא היחיד הוא תפילות. יש אפילו מי שפנו לעם  ישראל להתפלל כיון שאנחנו מקורבים לקב"ה... ואנו – שתפילות הן יסוד אמונתנו והייחודיות שלנו "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו" – נסגור בתי תפילה? עיקר מקום התפילה, חשיבותה וערכה הוא בית הכנסת, כדברי הגמרא "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, פירוש עם הציבור... ואפילו הוא אנוס, שאינו יכול לילך לבית-הכנסת, טוב לו לכוון השעה שהציבור מתפללין בה, דכתיב: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", ודרשינן: אימתי הוא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין (טור אורח חיים סימן צ, ע"פ ברכות ו,א). אנשים מאמינים – לא דוקא המוגדרים דתיים – נוקטים ככלל יסוד שסייעתא דשמיא נדרשת לכל מצב בחיינו. תפילה היא אחד משלשת הגורמים המעבירים את רוע הגזרה כפי שאנו אומרים "מי ברעש ומי במגפה... ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה". אלא שאין סומכים על הנס, ולכן אנו נדרשים למאמץ האנושי.

ועוד, יש לחשוש – חשש לא מופרך – כי כשהגויים יראו שבנסיבות מסוימות היהודים סוגרים בתי תפילה – יסגרו גם הם כשיראו לנכון את בתי הכנסת. אם העולם היהודי ימחה – יוכלו לומר, גם אתם במצבים מסוימים סגרתם ומה תלינו עלינו? הויכוח האם רק "פיקוח נפש" מאפשר זאת או גם סיבות אחרות, לא יצלח, ושערי פלפול לא ננעלו גם אצל הגויים.

ג. סולם ערכים

בתי חרושת ומוסדות פיננסיים רבים פעילים ועובדים תחת המגבלות וההוראות, גם כשאנשים רבים נמצאים באותו מתחם. החנויות הגדולות פתוחות ואף הגדילו את היקף שעות  הפעילות, והקונים שומרים מרחק במידת האפשר. לכל ברור: מזון חשוב, הכלכלה חשובה (כמה שרק אפשר). ובתי הכנסת? "לא תהא כהנת גרועה מפונדקית".

מצב אבסורדי כזה מזכיר את הסיפור בגמרא על רבי יהושע בן לוי, ששכח לברך והשיירה המשיכה בדרכה. בינו לבין עצמו, הוא עשה את החשבון הבא: אם אומר להם שאני צריך לברך – יאמרו לי 'תברך, בכל מקום ה' שומע אותך'... לכן אמר להם ששכח יונה מזהב. אז חיכו לו...

השכל לא תופס, והלב ממאן להאמין, כי ראש עיר בישראל הורה לסגור את בתי הכנסת בעוד החופים בעירו נשארו פתוחים!

בזמן מצוקה נבחן סדר העדיפות הערכי של היחיד והחברה. לא ייתכן שהעניינים הכלכליים או הבילוי, ידורגו בסולם העדיפות מעל  התפילה במניין בבית הכנסת. גם "מנייני מרפסות"  אינם ממלאים את חשיבותו וערכו של בית  כנסת  במקום "מקדש מעט", ולחלק גדול  מאוד מהאוכלוסיה זה גם לא מעשי.

ד. "אינני מיקל בתפילה – אני מחמיר בפיקוח נפש"

כך התנסחו כמה רבנים. אך גם זה – עד היכן? אין לדבר סוף? כל  אחד מבני המשפחה – שאינו בבידוד – ייכנס לחדר אחר ולא  ייפגשו? הלא המומחים הסבירו בדיוק מה יש לעשות וממה להימנע, הקהל – ובייחוד מתפללי בתי הכנסת – בוגר ואחראי ולא מפקיר עצמו לסכנות.

לעצם הציטוט "אינני מיקל" וכו' – יש להזכיר כי עמדתו זו של רבי חיים מבריסק שהיקל בחולה שחייב לאכול ביום כיפור, לא להאכילו לשיעורין אלא כדרכו – לא נתקבלה להלכה, והכל נוהגים באכילה לשיעורין (המועדים בהלכה, הרב זוין, יום הכיפורים, ב).

רגילים  להביא גם את המעשה בר' ישראל סלנטר שעלה על הבימה בביכ"נ הגדול בוילנה והורה לאכול ביו"כ בזמן החולירע (בשנת 1866), ולפי גירסה אחת אף הוא קידש ואכל. אלא שמיד לאחר שר' ישראל סיים דבריו, עלה לבימה ר' בצלאל, זקן הדיינים שבוילנה, ומחה בשם כל הדיינים נגד ההיתר הכללי, בלי הוראת רופא מיוחדת לכל מקרה לגופו (דב כץ, תנועת המוסר, א, עמ' 152). בפועל, הציבור בוילנה לא קיבל את ההיתר הגורף של ר' ישראל, כפי שהדבר מתועד אצל רבני אותו הדור ( תנועת המוסר שם, שו"ת "ראשית בכורים" דף ל"ג. מובא בספר שדי-חמד, מערכת יום הכיפורים, סימן ג, אות ד. ושם תיאור דומה על החולירע שהיתה בירושלים והציבור צם ולא ניזוק).

ה. פלפולים והנחיות

יש המתפלפלים וטוענים שבאמת המדינה רצתה לסגור את בתי הכנסת אלא שחששה שלא ישמעו לה (לעתים בנוסח הידוע "יש לי אחיין שהוא החבר הכי טוב של ראש המל"ל, ונאמר לו בפירוש ש..."). באותה מידה אפשר גם לומר הפוך – המדינה דוקא רצתה שתימשך שגרת בתי הכנסת רק שחששה מועדת חקירה עתידית (זה כמובן אחיין אחר...). אפשר להוסיף לכך  את המומחים – בהם פרופסורים חשובים מאוד – שטוענים כי הפניקה מיותרת וקורונה זו רק "שפעת עם יחסי ציבור"...

אין לדבר סוף. ולכן אין לנו אלא מה שנאמר במפורש וכפי הנחיות  הרבנות  הראשית.

למעשה, בתי כנסת רבים התארגנו ברשימות מתפללים וקיימו מנינים מצומצמים, בזה אחר זה או במתחמים שונים בבית הכנסת  במקביל. וקול התפילה לא פסק בהם. 

ויזעקו אל ה' בצר להם ממצקותיהם יושיעם. ישלח דברו וירפאם... יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.