מי כאן הנאיבי?

מספר כותבים בחרו להציג לאחרונה במאמריהם את יוסי ביילין וחבורתו כאנשים נאיביים. ברמה הקונקרטית, אין ספק שהסכם ז'נבה מסוכן ובלתי מציאותי. אך מכאן לייחס לשמאל הישראלי נאיביות לא רק שאינו נכון, אלא עלול להמעיט בכוחו של יריב פוליטי.

יוסי לסטר , י"ד בכסלו תשס"ד

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
מספר כותבים בחרו להציג לאחרונה במאמריהם את יוסי ביילין וחבורתו כאנשים נאיביים. ברמה הקונקרטית, אין ספק שהסכם ז'נבה מסוכן ובלתי מציאותי. אך מכאן לייחס לשמאל הישראלי נאיביות לא רק שאינו נכון, אלא עלול להמעיט בכוחו של יריב פוליטי. יהיה זה נכון יותר לומר שהשמאל מייצג כיום בורות, מניפולטיביות, ואנטי-יהדות. אבל בהחלט לא נאיביות.

מי שהצליח להצעיד עשרות פוליטיקאים וראשי מדינות לטקס בג'נבה, לגייס לעזרתו כסף רב וכלי תקשורת בארץ ובעולם, לתחוב לתיבות הדואר של מיליוני אזרחים את תכניותיו, לסובב את בג"צ סביב אצבעו ולהכריח טלוויזיה ממלכתית לשדר את תעמולתו . מי שעשה את כל אלו, אינו יכול להיקרא נאיבי. למעשה, השמאל הישראלי שיכלל את שיטות פעולתו לדרגת אמנות, עד שאפילו למקיאוולי הם היו עושים היום בית ספר. שכן מקיאוולי פעל רק בחצר המלך, ואילו הם מפגינים את מומחיותם גם בזירה העולמית.

בשלושים השנים האחרונות השתלט השמאל באופן עיקבי ושיטתי על מוקדי הכוח העיקריים בישראל. השתלטות זו, גם אם לא נעשתה ע"י יד מכוונת אלא ברמה המקומית ובשיטת "חבר מביא חבר", התאפשרה בעיקר משום שהימין לא זיהה בזמן את מוקדי הכוח האמיתיים ואת תהליכי קבלת ההחלטות במדינה. לא נעים להודות בכך, אבל צריך לומר בראייה צלולה ובעיניים פקוחות, שאם מישהו כאן הפגין נאיביות ונרדם בשמירה זה דווקא הימין. לא השמאל.

המלחמה המתנהלת כיום בישראל היא לכאורה מלחמה פיסית בין יהודים ופלשתינים, אך בפועל, המלחמה הפוליטית-רעיונית בין הימין והשמאל היא שתכריע באמת כיצד תיראה מדינת ישראל, ואם תמשיך לשרוד כישות יהודית. בניגוד לימין, השכיל השמאל ליצור לעצמו לאורך השנים משאבים ומנגנונים רבי עוצמה המשרתים את מטרותיו במלחמה רעיונית זו.

הדוגמא הטובה ביותר למשאב של השמאל היא המערכת המשפטית. הרוב המוחלט של מקבלי ההחלטות כיום בפרקליטות, בבג"צ, ובבתי המשפט, מחזיק בתפישת עולם שמאלנית (סביר להניח שאפילו השמאל לא יעיז להכחיש זאת). משאבים נוספים שביסס לעצמו השמאל כוללים גם את כלי התקשורת, האקדמיה והאמנות המוסדית.

כאשר שדה הקרב הרעיוני נמצא באופן קבוע במגרש הביתי של השמאל, אין לימין הרבה סיכוי. זה לא מקרי, למשל, שאנשי ערוץ 7 עומדים כיום למשפט פלילי, שנועם פדרמן עצור בתנאים קשים, ושהסרט "ג'נין ג'נין" עומד לעלות לאקרנים. כל אלו הם ביטויים מעשיים של מלחמה רעיונית, בה השמאל מנצל באופן יעיל וברור את המשאבים העומדים לרשותו.

יחד עם זאת, אסור להסיק מכך שיחס הכוחות הנוכחי הוא גזירה משמיים. המציאות מראה שבכל נקודת זמן בה בחר הימין לפעול באופן נחוש ועיקבי במרכזי כוח שונים, הוא דווקא הצליח להגיע להישגים מרשימים.

דוגמא טובה לכך היא הקצונה בצה"ל בדרגי הביניים, אשר מאויישים במידה גוברת והולכת ע"י בוגרי ישיבות הסדר ומכינות צבאיות של הציונות הדתית. בעוד עשור יהוו קצינים אלו את עמוד השידרה של הפיקוד הבכיר בצה"ל ויוכלו להשפיע בקבלת החלטות מבצעיות, ולשפר את התפיסה המוסרית הלקויה של צה"ל במלחמה מול האוייב.

דוגמא בולטת נוספת להצלחה של הימין במרכז כוח ציבורי היא תנועת "מנהיגות יהודית", אשר באופן מודע ועקבי חדרה לליכוד, בכדי להשפיע על תהליכי קבלת החלטות. ואכן, ביחס לפרק הזמן הקצר שפועלת תנועה זו היא הצליחה לשנות את מאזן הכוחות בליכוד. עובדה זו מעודדת במיוחד משום שהיא מוכיחה כי חשיבה מודעת לבעיה מקצרת תהליכים. לשמאל, יש לזכור, לקח עשורים שלמים לבסס את שליטתו בפרקליטות ובכלי התקשורת.

לסיכום, חשוב להבין כי מצבנו הקשה אינו נובע מנאיביות השמאל, אלא דווקא משום שלאורך שנים רבות הימין הוא שהפגין נאיביות, או חוסר הבנה, כלפי תהליכי קבלת החלטות בישראל. תהליך התפכחות הימין מהנאיביות שהפגין לאורך שנים, הוא בעצם הסיכוי היחיד שעומד לרשותנו כיום.