מבחן הגשם של הפטריוט

חגי סגל , ט"ז בכסלו תשס"ד

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
מסוף תשרי עד אמצע ניסן אין הרבה נושאים שמעסיקים אותי כמו כמות המשקעים. ברצינות. אוי לטרדן שמפריע לי בלילות הקיץ החמים באמצע "מבט", ואבוי שבעתיים לנודניק שמצלצל אלי לעת חורף בעיצומה של פינת דני רופ. לפסק-הדין היומי של החזאי/ת יש השפעה גבוהה על מפלס המוראל הלאומי שלי ליממה הבאה.

למרות שאין לי חנות מגפיים, או גיס ב"מקורות", נושא הגשם מטריד אותי כמעט כמו שהוא מטריד מושבניק צרוב אדמה בנפת באר-שבע. ירד, או לא ירד, זאת השאלה.

אני תמיד בעד. 30 מ"מ, 70 מ"מ, כמה שיותר. אף פעם לא תשמעו אותי מבקש הפסקה. גם לא כשהכנרת מתפקעת ובתל-אביב אורבת סכנת טביעה לנהגים, קל וחומר כאשר האגם הלאומי מצטמק לממדים אמבטיוניים ונתיבי איילון מכילים מאה אחוז ביוב.

בארץ דלת מיסיסיפים כמו שלנו אסור לזלזל באף שקע. הקב"ה מיקם אותנו רחוק מאוד מאירופה, ולא מספיק קרוב לנילוס, כך שמדי סתיו נגזר עלינו להיכנס מחדש למתח.

אז עם כל ההבנה לחובבי הסנדלים הנצחיים, קשה לי להתייחס בסלחנות לצופים שמחייכים כשדני רופ מבשר על שבוע אביבי בעיצומו של חורף. אגואיסטים שכמותם. מבחינתי, ישראלי שמסוגל להיות רגוע כשאמצע מרחשוון מאחוריו והיורה עדיין לפניו, סובל ממחסור חמור בפטריוטיות ומאבד את זכותו להשתתף בוויכוחים הרי גורל על עתיד האומה.

לא רוצה לשמוע אותו מצייץ בנושאי מלחמה ושלום, אין לי חשק לדון איתו על גיוס בחורי ישיבות, מלחמה ושלום או מכת הסמים בקיבוצים.

לפני שאני נכנס עם מישהו לוויכוח לאומי גורלי, חשוב לי לדעת שגם הוא נכנס ל"דיכי" כשחולפים שבועיים חורפיים בלי ממטר. אחרת, מי מבטיח לי שבאמת איכפת לו ממצב המולדת ושהוא לא עלה ארצה מטעמי שיזוף בלבד?

יש עוד כמה קריטריונים שכדאי לבדוק לפני כניסה לוויכוח. הייתי רוצה להיות בטוח, למשל, שכל גורם שמתווכח אתי על שטחים תמורת שלום, מוותר עליהם בכאב ובדמע. הלוואי וידעתי שגם איש מרצ שרוף קשור בעבותות ליריחו ואינו רוחש שמץ של סימפטיה למחבלים שמציתים יערות בכרמל ומזהמים בכוונה את נחלי השומרון.

זאת לא חוכמה גדולה לוותר על השומרון כשהוא יקר לך כמו עצם בגרון. זה לא ביג דיל להתפשר על עזה כשממילא אתה רוצה שהיא תטבע במצולות.

פעם, לפני שהשמאל התדרדר להזדהות נפשית מלאה עם הפלשתינים, הוא טרח להדגיש שהשטחים הכבושים יקרים ללבו. "אני מבינה וחשה בכל נימי נפשי את התשוקה העזה לאחוז בבית-אל ובענתות, בגבעון ובשומרון", התנצלה שולמית אלוני לפני 29 שנים, "היא כחיידק מכרסם שאינו נותן מנוח" ("ידיעות", 9.8.74). אבל היום, היום לא איכפת לחוגי אלוני שהוויכוח הלאומי יוצג כוויכוח בין אנשים שקשורים נפשית לבית-אל, לענתות ולהר הבית לבין אנשים שמתעבים אותן.

מאחר שיישום מפות הדרכים מותנה בנכונותנו למסור לערבים את כל יש"ע וירושלים, יתכן מאוד שהוויכוח הלאומי הבא, אחרי הנסיגה המלאה, יתנהל בין מחנה שקשור בעבותות לקילומטרים המרובעים הספורים שיישארו לנו בגבולות הקו-הירוק לבין מחנה שמתעב כל טריטוריה ארצישראלית באשר היא עשויה עץ ואבן ומהווה מכשול לשלום. יותר נכון, בין אלה שזקוקים מדי שנה לחורף לבין אלה שמסתפקים בקיץ נצחי.