ידידי הטוב מהליכוד

גורם ממשלתי מטעם הליכוד מכהן במקביל כידידי הטוב. לא ידיד במובן של ניגוב חומוס או הליכה משותפת למשחקי בית"ר ירושלים, אלא של רעות ממושכת על בסיס אידיאולוגי. הכרתי אותו כשהיה חרותניק צעיר, בן נאמן להורים יוצאי מחתרת. ממנו למדתי את רעיון קיר הברזל מתוצרת ז'בוטינסקי ואת עקרון האקטואליות של חזון שתי גדות לירדן.

חגי סגל , כ"ה בכסלו תשס"ד

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
גורם ממשלתי מטעם הליכוד מכהן במקביל כידידי הטוב. לא ידיד במובן של ניגוב חומוס או הליכה משותפת למשחקי בית"ר ירושלים, אלא של רעות ממושכת על בסיס אידיאולוגי. הכרתי אותו כשהיה חרותניק צעיר, בן נאמן להורים יוצאי מחתרת. ממנו למדתי את רעיון קיר הברזל מתוצרת ז'בוטינסקי ואת עקרון האקטואליות של חזון שתי גדות לירדן.

בתגובה על ספקותי נהג לנזוף בי באמצעות ציטוט מאצ"ג: "הדעת תופסת מה שתופס הדמיון". אמרה אחרת של המשורר הנערץ הייתה תלויה על קיר חדרו: "אמת אחת ולא שתיים".

האמת האחת והיחידה של ידידי גרסה, שארץ ישראל שייכת ליהודים, ורק ליהודים. ילידיה הערבים יורשו לחיות בה בנעימים, בתנאי שלא יתבעו לעצמם שמץ ממנה. על כל התגרות קטנה מצידם צריך להגיב במנה אחת אפיים כדי להוציא מהם את החשק להתגרות שוב. האמריקנים ייכעסו? שייכעסו. האו"ם יגנה? שיקפוץ לנו. אנחנו ניישם את החזון הציוני לפי הבנתנו ונתנחל איפה שמתחשק לנו. בתוך חברון, ליד בית לחם ואפילו בשכם. ככה דיבר ידידי הטוב מהליכוד כשעדיין היה עסקן זוטר, תמים דרך ונבון.

הוא אמנם לא התנחל אישית בחברון או בשכם "קשה לי להיפרד מירושלים", התנצל כשעברתי ליש"ע, אך הרבה להגיע לביקורי הזדהות אצלי. כשקוננתי בפניו על הסחבת הממשלתית המתמדת בבינוי היישוב ועל הצרות הביטחוניות בכבישים מסביב היה מתמלא זעזוע וחרון. הוא לא הבין מדוע ממשלות הליכוד, הממשלות שלו, מתמהמהות ליישב חצי מיליון יהודים בשומרון ולחסל חת-שתים את האינתיפאדה.

"הזקן השתגע", מלמל בפחי נפש כשהבולדוזרים של מנחם בגין ואריק שרון רמסו את ימית. מלים קשות יותר אמר על ראשי ממשלת השמאל בתקופת אוסלו. "אם לא נחזור מהר לשלטון, הכל אבוד", היה נאנח תמיד.

הליכוד אכן חזר לשלטון בינתיים, אפילו פעמיים, וידידי אף התבקש לאייש משרה רמה בשרות המדינה. לבו לא גבה ונחמדותו אלי לא פגה, ובכל זאת פחות נעים לי לנהל עימו דיוני מצב כמימים ימימה. נטל האחריות הממלכתית, אם להגיד את זה בעדינות, גורם לו להתנזר זמנית מעקרונותיו. במקום לתת להם דרור, כמו שהשמאלנים עושים לעקרונותיהם עם הגיעם לשלטון, הוא העלה אותם לבוידעם. מרגע כניסתו ללשכתו הפך ליצור פרגמטי וחששן הדבק בהסכמי אוסלו ומפת הדרכים כמעט כמו יוסי ביילין.

בתקופת רבין, פרס וברק כל מלה שניה שלו הייתה ארץ ישראל, ואילו עכשיו שפתיו דובבות פטפוטי שלום וקשקושי נסיגות. כששאלתי אותו, חודשיים אחרי ניצחון שרון בבחירות 2001, מדוע טרם נשמעת נהמת דחפורים בכל מרחבי יש"ע, נעניתי בתוכחה עצבנית: "אתם, המתנחלים, לא מבינים שום דבר במדיניות ובפוליטיקה. רק בהתנחלות. באמת חשבתם שנריב עם האמריקנים על ההתחלה? שנסתכסך עם כל התקשורת בגללכם? בחייכם, קצת סבלנות. תנו לעשות דברים בשקט".

"שקט הוא רפש", הזכרתי לו את ז'בוטינסקי. ידידי כחכח קלות, נשבע שהוא עדיין שומר אמונים לאידיאולוגיה, ואף הודיע לי בלחישה (שפן), כי בתוך שבועות אחדים אזכה לראות במיגור הטרור. אני עדיין מחכה. "אין ברירה", הסביר לי כששרון סמך ידיו על מפת הדרכים, "צריך להתחשב באילוצים הבינלאומיים ובהסכמים שחתמו ממשלות קודמות". רק את ההסכמים עם בוחרי הליכוד יש לו אומץ להפר. נחת לשונה של האופוזיציה מפחיד אותו יותר מנקמת הימין.

לפני שבוע, כששאול מופז בישר על כוונתו לעקור את כל המאחזים ושרון דיבר לראשונה על עקירת נצרים, התקשרתי אליו כדי למחות מרה. הייתי בטוח שיתבייש, אבל טעיתי. ידידי, שרק לפני ארבע שנים הפגין נגד תכניות הנסיגה של ברק, הגן בחירוף נפש על תכניות הנסיגה של שרון ואולמרט. שוב ושוב נגזר עלי לשמוע ממנו את התירוצים הבזויים "אמריקה", "תקשורת", "דמוגרפיה", ואת האיום המכוער: "יותר טוב לך שהשמאל יהיה בשלטון?!".

"חס וחלילה", אני תמיד עונה לו, "יותר טוב לי שאתם תהיו. רק צלצל אלי כשזה יתחיל לקרות".