הם זקוקים לפרסים

השמאלני מאוד זקוק מדי פעם לקבל פרס. ולא סתם פרס, אלא פרס מהמימסד. כזה שמוענק על בימה גדולה לאור זרקורים, עם פוליטיקאים, צלמים, והרבה מחיאות כפיים.

יוסי לסטר , כ"ט בכסלו תשס"ד

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
השמאלני מאוד זקוק מדי פעם לקבל פרס. ולא סתם פרס, אלא פרס מהמימסד. כזה שמוענק על בימה גדולה לאור זרקורים, עם פוליטיקאים, צלמים, והרבה מחיאות כפיים. למעשה, המישוואה הזו מאוד מעניינת; ככל שהשמאלני הוא יותר קיצוני, יותר פרובוקטיבי ויותר מכפיש את מדינת ישראל בארץ ובעולם, כך הוא גם יותר זקוק לקבל את הפרס מהמדינה שהוא כל כך אוהב להשמיץ.

מדובר בעצם בצורך בסיסי עבור כל יצור אנוש המזייף את המציאות ופועל בצורה בלתי הגונה: הצורך לקבל הכרה שרק הקהילה מסוגלת לתת לו. זוהי דרכו של השמאלני לדעת שהוא "בסדר", שהוא אינו קיצוני, שהוא שייך למה שמכונה Main Stream. ההכרה הזו נחוצה לו גם אם היא מסייעת להרגיע את מצפונו המיוסר לזמן קצר בלבד.

מריו פוזו בספרו המצויין על הסנדק, מתאר את המאמצים וההשקעה הבלתי נלאית שעושה דון קורליאונה, הפושע המפורסם, בכדי להופיע בציבור כאדם הגון. אין ספק שאם אנשים מסוגם של אלפרון או רוזנשטיין היו יכולים לקבל היום מהמימסד הישראלי פרס כלשהו, או תעודה שהם "בסדר", הם היו מוכנים לשלם עבורה הרבה כסף. ובמזומן.

להבדיל מאלפרון ורוזנשטיין, הפשע של השמאלני אינו מתבצע כלפי רכוש או גוף, אלא כלפי ערכים, ברמה המוסרית והרוחנית. על זה עדיין לא הולכים לבית סוהר, אבל המצפון אינו מתחשב בחוק היבש. ולכן, כדי שיוכל לישון יותר טוב בלילה, השמאלני מאוד זקוק מדי פעם לקבל פרס והכרה ממוסדות המדינה.

זה לא מקרי שיוסי שריד בהיותו שר חינוך, ניהל לפני מספר שנים מלחמת חורמה בפוליטיקאים ובבתי המשפט רק כדי ששולמית אלוני תוכל לקבל את פרס ישראל. יוסי שריד רחוק מלהיות צדיק, אבל הוא בהחלט מבין את נפש בהמתו. הוא יודע מה המשמעות של פרס ישראל עבור מצפונה של האישה הקיצונית הזו, המכפישה את מדינת ישראל מעל כל בימה אפשרית. עד היום, לא ממש ברור מה היה פועלה הנשגב של הגב' אלוני שזיכה אותה בפרס ישראל. יוסי שריד כנראה יודע.

גם הזמרת יפה ירקוני, המשמיצה הידועה של חיילי צה"ל, ידעה להפעיל לובי אדיר כדי לקבל את פרס ישראל. עם הזמן הגב' ירקוני ודאי תגלה שהפרס שקיבלה מהווה רק תרופת הרגעה זמנית לאמירותיה הנפשעות ולנשמתה המיוסרת.

אבל מסתבר כי מישהו הבין סוף סוף את הקשר החולני בין השמאל הקיצוני וקבלת פרסים ממלכתיים. המנצח דניאל בארנבוים, אחד המכפישים הבולטים של מדינת ישראל, קיבל שבוע שעבר, משרת החינוך לימור ליבנת זובור תיקשורתי, ונאלץ להתנצל בשידור חי על מעשיו, הכל על מנת שיוכל לקבל מהמדינה את פרס וולף בתחום התרבות.

כזכור, בארנבוים בזמנו לא שעה לתחינותיהם של ניצולי שואה ובחר לנגן במעמד ממלכתי מיצירות ואגנר. לפני זמן מה, בשיאה של מלחמת אוסלו, הוא אף אירגן תיזמורת פלשתינית ברמאללה וניצח עליה יצירות מוסיקליות, זאת בשעה שהרוצחים הפלשתיניים המשיכו לשחוט ולפוצץ יהודים. דומה כי דרגת האטימות של בארנבוים כלפי סביבתו עולה אף על זו של הנגנים על סיפון הטיטאניק, שהמשיכו לנגן יצירות קלאסיות גם בדקות הטביעה של אניית הפאר.

אך השיעור של בארנבוים לא הסתיים. יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, אשר אמור היה להעניק אישית את הפרס לבארנבוים, הודיע לאחרונה שהוא מחרים את טקס הענקת הפרס משום שנפגע כיהודי "ממעשהו הפרובוקטיבי של בארנבוים" כדבריו. עיתון "הארץ" מדווח כי סגנו של ריבלין, ח"כ מוחמד ברקה "הסכים בשימחה" להחליף את ריבלין ולהעניק את הפרס לבארנבוים.

עכשיו בארנבוים הסתבך באמת. מוחמד ברקה, עם כל הכבוד, מייצג תרבות הנחשבת בעולם למפגרת ונחשלת – תרבות המהווה אנטי תזה לסימפוניה של בטהובן. לראות את חבר הכנסת הערבי מעניק פרס יוקרתי בתחום התרבות לאחד המנצחים הנודעים בעולם, זהו מחזה סוריאליסטי לא פחות מלראות בטקס ממלכתי את אל קאפונה מעניק פרס לנציב מס הכנסה, או את ניסים אלפרון מעניק פרס למפכ"ל המשטרה. אין ספק שגם בארנבוים מודע לכך.

השפלתו של הרוע היא פעולה נכונה, ובעיקר מוסרית. חיילי ארה"ב הדגימו עיקרון זה בצורה טובה כשהציגו בשידור חי איך מחטטים בשערותיו ושיניו של סדאם חוסיין. הטיפול הצודק שקיבל השבוע איש השמאל הקיצוני דניאל בארנבוים, מהווה משב רוח רענן ומעיד על הבנה טובה ושימוש נכון בעקרונות פילוסופיים מצידם של ליבנת וריבלין. יישר כוח.