רחמנות בלתי-מוסרית

השנה החולפת מוכיחה את צדקת חז"ל "כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, נעשה אכזר על רחמנים". אנחנו מלאי רחמים על האוייב, ומגלים קהות-חושים נוכח דם יהודי

אחרי ט"ו באב כבר מתחילים לחוש את ריחה של השנה המסתיימת ואת הימים הנוראים הממשמשים ובאים. יש שכבר מתחילים בט"ו באב לאחל ´כתיבה וחתימה טובה´. זה ממחיש עוד יותר את אוזלת-היד, נוכח המלחמה המשתוללת ברחובותינו מאז ראש-השנה. כמעט שנה אנחנו שרויים במלחמה, בהקזת-דם מתמשכת וכואבת, ולא נראה שהממשלה מתכוננת לנקוט מהלכים נחרצים כדי לשים קץ למצב הבלתי-נסבל.

אורח באתר , כ' באב תשס"א

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
השנה החולפת מוכיחה את צדקת חז"ל "כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, נעשה אכזר על רחמנים". אנחנו מלאי רחמים על האוייב, ומגלים קהות-חושים נוכח דם יהודי

אחרי ט"ו באב כבר מתחילים לחוש את ריחה של השנה המסתיימת ואת הימים הנוראים הממשמשים ובאים. יש שכבר מתחילים בט"ו באב לאחל 'כתיבה וחתימה טובה'. זה ממחיש עוד יותר את אוזלת-היד, נוכח המלחמה המשתוללת ברחובותינו מאז ראש-השנה. כמעט שנה אנחנו שרויים במלחמה, בהקזת-דם מתמשכת וכואבת, ולא נראה שהממשלה מתכוננת לנקוט מהלכים נחרצים כדי לשים קץ למצב הבלתי-נסבל.

השנה החולפת מוכיחה את צדקת חז"ל במאמרם "כל מי שנעשה רחמן על אכזרים, נעשה אכזר על רחמנים". אנחנו מלאי רחמים, הומאניים, סולדים מהפעלת כוח ומהנחתת מכה אנושה על האוייב האכזר, והסוף הוא שאנחנו נעשים אכזרים כלפי יהודים, רחמנים בני רחמנים, ומגלים קהות-חושים מזעזעת נוכח דם יהודי שנשפך.

גם אכלנו, גם ספגנו

כשעם-ישראל היה יוצא למלחמה, היו מזהירים את הלוחמים: "מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו". מלחמה דורשת נחרצות, תקיפות, נחישות. אסור להיגרר אחר מוסריות-יתר, שכן רכות-הלב הופכת בסופו של דבר לאכזריות. מנתח שחושש לחתוך ולנקות את המוגלה, מתאכזר לחולה.

אנחנו מנסים להמציא שיטה חדשה של מלחמה - במקום לפגוע באוייב, להרוס כמה קירות. במקום להכות את המחבלים, לפוצץ חדרי שירותים (קשה להאמין שצה"ל הפעיל מסוקים כדי להפציץ אסלות במפקדת המשטרה בעזה). אפשר אולי להבין את ההיגיון שב'איתותים' בתחילת המערכה, אבל אחרי עשרה וחצי חודשים?!

כשם שקרסו בזו אחר זו כל הנחות-היסוד שעליהן הושתתו הסכמי אוסלו, כך התמוטטו כל התקוות שמאחורי מדיניות הלחימה של השנה החולפת. חשבנו שהאיפוק יביא לנו את אהדת העולם, ומתברר שגם אכלנו את הדגים הבאושים, גם ספגנו מלקות ועכשיו עלינו לשלם את המחיר. ככה זה נראה כשמנסים להכריע מלחמה באמצעות 'איפוק'.

לא רוצים לנצח

מכל האמצעים שננקטו במערכה האחרונה, יש אמצעי אחד שהוכיח את יעילותו - חיסול ראשי המחבלים. המדיניות הזאת מטילה עליהם פחד, מקשה עליהם להכין פיגועים, ומשבשת את יכולת הפעולה של המרצחים. לכאורה, אין אמצעי צודק והוגן מזה. אין פגיעה באוכלוסייה אזרחית; יש פגיעה ממוקדת ומדוייקת בראשי הטרור.

אבל גם זה לא טוב בעיני צדקני המוסר שלנו. הם מקימים קול זעקה, ומסיתים את העולם כולו לגנות את ישראל על 'הרג אנשים ללא משפט'. אתה שומע ואינך מאמין. עם השרוי במלחמה נדרש, אליבא דאותם יפי-נפש, להושיב בית-דין ולהמתין לפסק-הדין שיאפשר לחיילים להשיב אש לעבר מי שמתכננים ומבצעים פיגועי רצח מחרידים.

מדיניות החיסולים היא התממשות המוסר היהודי, הצודק כל-כך - "הקם להורגך, השכם להורגו". כאשר מישהו קם להורגך, אינך נדרש להמתין לפסק בית-המשפט. חובתך להשכים ולהורגו. מי שאינו עושה כן, הוא הבלתי-מוסרי. הוא הגורם לשפיכות-דמים. הוא המונע את סיכולם של פיגועי תופת, שעלולים להרוג אנשים, נשים וטף.

הדברים הללו כה פשוטים, שלא ייתכן כי אותם 'יפי-נפש' אינם מבינים זאת. יש אפוא הסבר אחד ויחיד להתנגדותם - הם פשוט אינם רוצים שננצח. הם שבויים בכל נימי נפשם במדיניות של כניעה והתרפסות, ולכן כל פעולה שיש בה משום הכאת האוייב ופגיעה כואבת בצבאו, מקפיצה אותם.

לשמחתנו, הרוב המכריע של הציבור היהודי כבר התפכח מהאשליות הללו, והוא מבין שהפתרון האחד והיחיד הוא - להכות באוייב בכל הכוח, בכל העוצמה. עד הניצחון שלנו, עד הכניעה שלהם.

הרב מנחם ברוד הוא עורך הגליון התורני "שיחת השבוע" שע"י צעירי אגודת חב"ד.