שלום תמורת שלום

בימים אלו, כאשר נשיא סוריה מנסה להשתמש בנאיביות של מנהיגי ישראל כקרש הצלה מגורל דומה לזה של עיראק וכקרש קפיצה לוושינגטון – עולה שוב השאלה עד מתי ימשיכו לעקר מכל תוכן את המושג שלום, אשר כולנו חפצים בו.

עו"ד יוסי פוקס , כ"ה בטבת תשס"ד

דווקא ביו"ש. עו"ד פוקס
דווקא ביו"ש. עו"ד פוקס
צילום: יח"צ
בימים אלו, כאשר נשיא סוריה מנסה להשתמש בנאיביות של מנהיגי ישראל כקרש הצלה מגורל דומה לזה של עיראק וכקרש קפיצה לוושינגטון – עולה שוב השאלה עד מתי ימשיכו לעקר מכל תוכן את המושג שלום, אשר כולנו חפצים בו.

למעשה, בשבועיים האחרונים, כל פוליטיקאי נבון שהעיז לדחות על הסף את הצעותיו השקופות של נשיא סוריה, זכה לקיטונות של רותחין מפי אנשי השמאל ועושי דברם באמצעי התקשורת השונים.

הגדילה לעשות חברת הכנסת זהבה גלאון, אשר מיהרה לקבוע כי ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל מתהפך בקברו לאור סירובו של שרון לנהל מו"מ עם הסורים. גלאון, שאינה חוסכת את שבט לשונה ממי שאינו סרבן מצוי, שכחה כי מנחם בגין הוא שהעביר את חוק הגולן והפך את רמת-הגולן לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, בדיוק כמו שיח' מוניס הלא היא רמת-אביב הכבושה.

שם המאמר דנן, שלום תמורת שלום, אינו בגדר סיסמא, אלא עיקרון אותו תבע ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שהיה המנהיג היחיד שהתנגד בעקביות לפרדיגמה המוטעית של "שטחים תמורת שלום", ובכל שנות כהונתו לא מסר אף שעל מארצנו בהאמינו ששלום אמת בו יבוא רק תמורת שלום.

הטענות שעולות לעיתים על כך שוועידת מדריד סללה את הדרך ל"הסכמי אוסלו" – הן טענות סרק שאינן נשענות על עובדות, אלא על תיאוריות של פוליטיקאים שונים.

בנאומו בוועידת מדריד, דיבר שמיר על זכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל ועל רצונה של ישראל לחיות בשלום עם כל שכנותיה, תמורת שלום, בדיוק כמו השלום עם ירדן, שהחל להתבשל עוד בתקופת ממשלת שמיר (בדיסקרטיות רבה) ולמעשה, ממשלת רבין רק קטפה את הפירות.

המעידה הראשונה של ממשלות ישראל בהקשר זה, הייתה כבר למחרת הניצחון במלחמת ששת הימים, כאשר ראש הממשלה דאז לוי אשכול אמר שאין בכוונת ישראל להישאר ב"שטחים הכבושים" לעד, אלא כקלף מיקוח בלבד, בבחינת "שטחים תמורת שלום".

במקום זאת, צריך היה לוי אשכול לקום ולומר לעולם, שאחרי 19 שנה של כיבוש ירדני בלתי חוקי על שטחי יהודה ושומרון, ערש ההיסטוריה של עם ישראל, שחררה ישראל את חבלי מולדתה וכוונתה להחזיק בהם לעד, מכוח זכותה ההיסטורית על הארץ, אשר מעוגנת במשפט הבינלאומי מזה כ- 80 שנה מאז ועידת סאן רמו.

המעידה השנייה שהיא תולדה של הראשונה, הייתה בהסכמי קמפ-דיויד אז מסרה ישראל את שטחו העצום של חצי האי סיני בתמורה להסכם שלום עם מצרים, אף שישראל החזיקה בשטח כדין מכוח היותה המותקף במלחמה ולא התוקף.

כאשר בוחנים ברטרוספקטיבה את כדאיות אותו הסכם, עולים תהיות רבות.

ישראל מסרה את עתודת הקרקע הגדולה ביותר שהייתה לה, אלפי יהודים גורשו מביתם, ארה"ב התחייבה להפוך את מצרים לאימפריה צבאית, נקבע התקדים העגום של "שטחים תמורת שלום" שמציג את אחיזתנו בארץ כקלף מיקוח בלבד, ומה קיבלנו בתמורה?!

קיבלנו שלום. אבל איזה מין שלום זה?

מתי נסע הישראלי האחרון לנגב חומוס בקהיר? ומתי לאחרונה היה כאן שגריר מטעמם ליותר מכמה ימים רצופים? ומתי לאחרונה התבטא מובארק כנשיא של מדינה ידידותית ולא כנשיא של מדינה עוינת? ומה יקרה לאימפריה הצבאית הזאת כאשר האיסלאם הקיצוני יתפוש את השלטון?

ובמה עולה הסכם השלום הקפוא עם מצרים על הסכם הפסקת האש עם סוריה שמחזיק מעמד אותו מספר שנים, ללא שמסרנו גרגיר שטח לסורים?!

ובל נשכח שללא הסכמי קמפ-דיויד הייתה מצרים נראית היום בדיוק כמו סוריה, החלשה מאוד מבחינה צבאית מאז נפילתה של ברית המועצות, מה שיוצר דה-פקטו מאזן הרתעה כנגדה.

לסיכום הדברים, כל עוד ימשיכו ממשלות ישראל להתייחס לחבלי ארצנו כאל שטחי נדל"ן שיש להיפטר מהם לכל המרבה במחיר, ימשיכו מדינות ערב והפלשתינים לנגוס בחבלי ארצנו עד שנמצא עצמנו על רצועת חוף דקה בין חדרה לגדרה, בדומה לתוכנית ז'נווה שלא מותירה לישראל סיכוי לשרוד כמדינה.

הגיע העת להסביר לפוליטיקאים שכה נהנים לצטט את הפסוק "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום" שאין מדובר בשלום שמקריב על מזבחו את עמו ואת ארצו כפי שנעשה עד היום. אלא בשלום שבו יבוא רק כשיהיה לנו את העוז לעמוד נגד מבקשי נפשנו ואדמתנו – או אז ה' יברך את עמו בשלום אמת. שלום תמורת שלום. שלום עם הגולן. שלום עם יש"ע.