היחס לטלוויזיה

בשני גיליונות של "נקודה" האחרונים עלתה לדיון שאלה מעניינת וחשובה ביותר. דרך ההתמודדות עם הטלוויזיה.

משה ולך , ב' בשבט תשס"ד

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בשני גיליונות של "נקודה" האחרונים עלתה לדיון שאלה מעניינת וחשובה ביותר. דרך ההתמודדות עם הטלוויזיה. הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, המליץ להוציא מן הבית את המכשיר "נציגה של התרבות הקלוקלת" כדבריו, ואילו הרב יהודה ברנדס טען שאין הציבור יכול לעמוד בגזרה כזאת, ויותר נכון לחנך על התמודדות עם תכני הטלוויזיה כאשר היא בתוך הבית.

בגיליון האחרון הוסיף לדיון, מימד פילוסופי יותר, ד"ר דניאל שליט. לטענתו שני הרבנים המכובדים התמודדו עם בעיית התכנים, אך הבעיה, בעצם, עמוקה ושורשית יותר.

על פי ד"ר שליט, הטלוויזיה מעבירה את משקל הכובד של הבית מן השולחן וארון הספרים אל המרקע. לכן גם הטלוויזיה מבטלת את הבית והמשפחה כמקור צמיחה אינטימי ומוגן וכמקור סמכות, ומכניסה הביתה גורם חיצוני רב עצמה שלרוב מערער ומפרק את סמכות המשפחה.

אולם הבעיה המרכזית יותר היא שהטלוויזיה מבטלת את משקל האות הכתובה לעומת התמונה, ולמעשה מתעצב דור שיתדלדלו וייעלמו ממנו מימד העומק. המרקע הינו "שטוח" תרתי משמע, מציג את שטחיות האירועים ועובר לאייטם הבא. כל נושא הערכים, הנטייה לנסתר, השקט, הסבלנות, אורך הרוח ורשימה ארוכה נוספת של ערכים נפגעים קשות מעצם המדיום. כמו שטען מרשל מקלוהן, פרופסור קנדי לספרות, "המדיום, הכלי - הוא המסר", לכלי עצמו יש אופי משלו. עוד לפני שבכלל נוגעים בתכנים.

אני אישית מתחבר מאוד לדבריו של ד"ר דניאל שליט. בתור אדם שבא במגע יומיומי עם בני הנוער, ונפגש עם התוצאות של דור שהתחנך על ברכי הטלוויזיה, הבעיה אכן הרבה יותר שורשית מהתכנים. מכיוון שהסלנג של בני הנוער מתחדש חדשים לבקרים, המחנכים חייבים להיות דרוכים וקשובים לחידושים הלשוניים של תלמידיהם. הביטוי הטרי ששמעתי לאחרונה, הוא השורש ק.ד.ח,

הקדיחה. "המורה, וואלה, אתה מה זה קודח", "המורה תעשה טובה תפסיק לקדוח", "איזה שיעור קדיחה זה היה" ועוד כהנה וכהנה…, זה התחבר לי מאוד לדבריו של ד"ר דניאל שליט. השטחיות, חוסר היכולת לרדת לעומקם של דברים, חוסר הסבלנות לשמוע דברים טיפה מורכבים או מסובכים, זה כבר "קדיחה", אתה קודח להם, והם מנתקים מגע. זה בדיוק המימד השטחי שדיבר ד"ר שליט.

הקדיחה כידוע היא כניסה לעומק, זה כבר קשה להם.

בשביל להתראיין בתוכניות "הטוק- שואו" אדם צריך לדעת לענות תשובה של מקסימום 20 שניות, מעבר לכך המראיין קוטע אותו או לחילופין הקהל מפסיק להקשיב. איזה מסר עם מעט מורכבות אפשר להעביר בעשרים שניות? הצופים מתרגלים לשטחיות בלתי נסבלת. במהדורת החדשות של הערב האייטם הכי ארוך מקבל שלוש עד חמש דקות, הכוללות קריינות, כתבה מהשטח, וניתוח של הכתב מן האולפן, עד איזה רמה של עומק אפשר להגיע?

הטלוויזיה מנוונת חלקים נרחבים במוח ובדמיון שכן הכל מוגש לאדם מוכן אין הוא צריך לדמיין או לחשוב, את הכל עשו בשבילו התחקירן, התסריטאי, הבמאי והעורך הוא רק יושב ובוהה ללא מאמץ מול הטלוויזיה וסופג אל תוכו את מעשה ידיהם של אחרים.

אתמול התפרסם מחקר ששבעה אחוז מילדי ישראל סובלים מהשמנת יתר, מעליהם בעולם רק היוונים והאמריקאים. מומחית לדיאטה מבית החולים שניידר טענה שהסיבה המרכזית היא שבני הנוער פשוט לא זזים. יושבים מול מסך (מחשב או טלוויזיה) בממוצע חמש עד שש שעות ביום מנשנשים ומשמינים. ילדים כיום משחקים הרבה פחות כדורגל וכדורסל. והנה לכם תחום נוסף שהטלוויזיה מנוונת.

בקיצור בעיה לא פשוטה יוצרת עבורנו הטלוויזיה, אך כמו בכלי התקשורת זמננו מזמן עבר אז בהתמודדות נאלץ לטפל כנראה בפעם אחרת.