הלב הבוער של יהונתן

יהונתן פולארד, לשעבר אזרח שעבד בשירות צבא ארה"ב, הקריב את חירותו כדי להעביר מידע מודיעיני חיוני לישראל, ועתה, מזה יותר משמונה עשרה שנה, הוא נרקב בבתי סוהר אמריקניים, ואנחנו נשארים דוממים.

בוריס שוסטף , ב' בשבט תשס"ד

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
תרגום: יאיר רגב

יהונתן פולארד, לשעבר אזרח שעבד בשירות צבא ארה"ב, הקריב את חירותו כדי להעביר מידע מודיעיני חיוני לישראל, ועתה, מזה יותר משמונה עשרה שנה, הוא נרקב בבתי סוהר אמריקניים, ואנחנו נשארים דוממים. אם נשווה את האלפים היחידים שאכפת להם מחירותו של פולארד אל הרוב הענק והדומם, ששתיקתו אפשרה לממשלת ישראל ולראשי הקהילה היהודית באמריקה להפקיר אותו, יהיה הדבר כמו להשוות זרזיף קטן של מים לנהר שוצף וגועש, שסוחף אתו כל דבר שהוא פוגש.

הצרה שבה נתון פולארד מזכירה סיפור יפהפה, על אדם צעיר שנקרא דנקו. את הסיפור כתב הסופר הרוסי המפורסם מקסים גורקי, ובו הוא מספר על שבט של אנשים חזקים, שאויביהם הכריחו אותם לסגת לעומקו של יער שורץ ביצות. כל יום שעבר הקטין עוד יותר את תקוותם לחיים טובים, והם כבר היו על סף החלטה להיכנע לאויביהם ולקבל עליהם חיים של עבדות.

דנקו אהב את שבטו מאד. הוא ידע שחייבת להימצא דרך להיחלץ מהיער החשוך והעוין, ובאומץ לב גדול הוא הוליך את אנשיו עמוק יותר פנימה אל תוך היער. כעבור זמן לא רב הם התחילו לרטון. "מתודלקים" באימת הפחד והחושך, גברו בהם תחושות התסכול והכעס. דנקו הסתכל על אנשיו וראה על פניהם רק שנאה, ואז התלקחה בלבו שלהבת הרצון להציל אותם.

שלהבת זו, של אהבה לשבטו, הלכה והתחזקה, ופתאום, תוך כדי התגברות על קולות הרעם החזקים, הוא צעק: "מה עליי לעשות בשביל אנשיי?" הוא קרע את חזהו, עקר את הלב ממקומו והחזיק אותו מעל לראשו. הלב האיר כמו השמש, אפילו יותר מהשמש, ומאהבתו של דנקן לשבטו נרתע היער והשתתק.

דנקו רץ קדימה, מחזיק את ליבו הבוער גבוה ומאיר את הדרך לאנשיו, והם רצו אחריו. לפתע "נגמר היער", וכולם יצאו לים של אור ואוויר צח. דנקו הביט בארץ החירות, צחק בגאווה, ואז נפל ומת, ואילו האנשים השמחים, המלאים בתקווה ובציפיות, כלל לא שמו לב אליו. הם לא ראוהו במותו. הם לא הבחינו שלבו עדיין בער ליד גופתו. רק אדם אחד שם לב לזה, ומתוך פחד הוא דרך על הלב וכיבה את שלהבתו.

בלבו של יהונתן פולארדבערה בחוזקה שלהבת האהבה לישראל, והוא החליט לקרוע את חזהו לגזרים, לעבור על החוק האמריקאי, וכל זאת כדי להזהיר את מדינת ישראל מהסכנה האורבת לעצם קיומה: התחמשותן של עירק, מצרים, סוריה ומדינות ערביות נוספות בנשק בלתי קובנציונלי כדי להשתמש בו נגד מדינת ישראל. פולארד הזהיר את ישראל מסדאם חוסיין, שבסיוע חשאי מארה"ב, בנה ארסנל של נשק ביולוגי וכימי לשימוש נגד המדינה היהודית.

פולארד היה מודע היטב לכך שעל פי מזכר ההבנות בין ארה"ב לישראל הייתה צריכה להיות למדינת ישראל גישה למידע מודיעיני אמריקני החיוני לביטחונה, אבל בגלל אמברגו בלתי רשמי של מידע מודיעיני, שהטילו על ישראל בכירים אמריקנים שלא אהבו את היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב, הוסתר מישראלבמכוון המידע על סדאם חוסיין ועל האמצעים להשמדה המונית שברשותו ושברשותן של מדינות ערביות שכנות.

פולארד עשה כל שביכולתו כדי לשחרר את המידע הזה בעבור מדינת ישראל באפיקים הרגילים והחוקיים. דרך כל הסמכויות שפיקדו עליו הוא ערער על העלמת המידע מישראל, ובפניותיו הגיע עד הפנטגון. כל מאמציו להביא שוב לזרימת המידע לישראל, הליך שהיה חוקי לחלוטין, העלו חרס.

נסו רגע להיכנס לנעליו של פולארד ולהרגיש את ייאושו כאשר פעם אחר פעם הרגיש כאילו הוא "מטיח את ראשו בקיר של בטון" כאשר ראה שהצד האמריקאי נמנע מלקיים את התחייבויותיו. בשמונה בדצמבר 00' כתב אנג'לו מ.קודיבלה, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת בוסטון, לשעבר קצין בשירות החוץ של ארה"ב, וחבר בוועידת הסנאט למודיעין: "פולארד סיפק באופן בלתי חוקי מידע מודיעיני לידידתנו ישראל, מידע שבעבר, לפני שהממשל כעס על ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעירק, קיבלה אותו ישראל מארה"ב באופן חופשי וחוקי. אני יודע איזה מידע נמנע מישראל, וזאת מכיוון שסגן המנהל של "המודיעין המרכזי",אדמירל אינמן, הסביר לי זאת בפרוטרוט. הרשימה של המידע שפולארד מסר תואמת בצורה מאד קרובה את המידע הזה", כתב קודיבלה.

פולארד ראה איך בתגובה להפצצתה של הכור הגרעיני העירקי באוסירק החליט אדמירל בובי ראי אינמן על אמברגו בלתי מוכרז על העברת מידע מודיעיני למדינת ישראל. פולארד התחיל להבין שמניעת המידע מישראל הופכת להיות בגידתה של ארה"ב בבת בריתה המסורה ביותר. מסתבר שרק אז, אחרי שהשקיע את מיטב כוחותיו כדי להחזיר את זרימת המידע לישראל באופן חוקי, החליט פולארד לפעול בעניין זה בעצמו.

אנו חייבים לזכור כי פולארד לא התכוון לפגוע בארה"ב. אחרי שהחליט לעזור לישראל, ולאחר שיצר קשר עם הישראלים, הוא התעקש לא למסור להם כל מידע הנוגע לביטחונה של ארה"ב. פולארד דחה ניסיונות של האלוף רפאל איתן, שהיה אז במרכזם של המגעים בין ישראל לפולארד, להוציא ממנו מידע שלדעתו נכנס לקטגוריה זו. אפילו איומיו של רפול להאשימו באשמת נגד לא הזיזו את פולארד מעמדתו זו.

מה יכול להיות הוכחה טובה יותר לדברים אלו מאשר עצם תוכנו של כתב האישום שהוגש נגדו? מעולם לא הואשם פולארד בפגיעה בארה"ב. מעולם הוא לא הואשם בסיכון קודים, סוכנים ותוכניות מלחמה. מעולם הוא לא הואשם בבגידה, כפי שמסביר עורך דינו אליוט לואר. "הוא הואשם רק בקונספירציה לקיים ריגול, אבל אפילו בכוונה לפגוע בארה"ב לא הואשם .

כשפולארד קרע לגזרים את חזהו ועקר מתוכו את לבו כדי להאיר את הדרך לביטחונה של ישראל הוא לא חשב על עצמו. האור שזרח מלבו האיר את הדרך למי שהיה זקוק לו. הוא רץ והחזיק בו גבוה מעל לראשו וחשב רק על דבר אחד: על הישרדותה של מדינת ישראל ושל תושביה.

כמו דנקו הוא חשב על חירותם של בני עמו וכמו האנשים בסיפורו של גורקי, היהודים בישראל נכשלו ולא שמו לב כשהוא נפל וליבו הבוער מוטל לצדו. סביר מאד שרבים מהם כלל אינם מודעים לעזרה החיונית שאותה הגיש פולארד לארצם. במהלך מלחמת המפרץ ועד לפורים האחרון, שבו אזרחי ישראל היו במצב כוננות מפני מתקפה כימית או ביולוגית מצד עירק, עם חדרים אטומים ומצוידים בערכות מיגון, ובהן תרופות ומזרקים, רוב הישראלים כלל לא הבינו שרק בזכות יהונתן פולארד הפכה מדינת ישראל למדינה המוכנה ביותר בעולם לעמידה כנגד מתקפה בכלי נשק נוראים אלו.

רודולף ג'וליאני, שהיה האדם בדרגה השלישית במחלקה לצדק בזמן כהונתו של רונלד רייגן, ושטיפל באלפי בקשות לחנינה, היה מהיחידים שעיינו במסמכים של פולארד, ולכן מן הראוי לשים לב במיוחד לדעתו שלו בנושא זה. בראיון שנערך עמו בניו יורק בארבעה עשר באוגוסט 99', הוא נשאל על מקרהו של פולארד, ובתגובה הוא אמר: "בהשוואה למשפטים אחרים המשפט שלו, ואת זה אני יודע כי ראיתי את המסמכים, גזר הדין שלו הוא חמור הרבה הרבה יותר מגזר דינם של אחרים שהורשעו באותה אשמה".

כדי להציל את פולארד עורכי דינו עדיין מנסים להשיג היום בדיוק את המסמכים האלו. על פי מידע רשמי ממחלקת הצדק והמשפט של ארה"ב, מידע שפורסם באפריל 02', במשך שמונה שנים נפתח לעיון תיקו של פולארד עשרים וחמש פעמים, אך בכל זאת עורכי דינו מנועים מלעיין בו, וזאת אף על פי שבידיהם כל האישורים הביטחוניים המאפשרים להם את הדבר.

חלק מרכזי ממסמכים סודיים אלו יש בו הצהרה של קספר וינברגר, מי שהיה בזמנו מזכיר ההגנה, והיא שחרצה את גורלו של פולארד. וזו לשונו של וינברגר אז: "קשה לי... לחשוב על פגיעה חמורה יותר בביטחון המדינה מאשר זו שגרם הנאשם. במבט לרוחב, המידע שהוא מסר הוא בעל רגישות רבה וחשיבות קריטית לביטחונה של ארה"ב". כאן יצוין כי באופן מתמיה בזיכרונותיו הוא כלל אינו מפרט מהו אותו "נושא קריטי לביטחונה של ארה"ב" שהוא טוען כי גרם "נזק לביטחון המדינה".

כשנשאל ג'וליאני בראיון מדוע השמיט את סיפורו של פולארד ושל וינברגר השיב: "מפני שזה היה במידה מסוימת עניין מאוד מינורי, שהפכו אותו לחשוב מאד". כשנתבקש להרחיב את דבריו בעניין זה הוא השיב: "כפי שאמרתי, נושא פולארד היה יחסית מינורי. הוא נופח הרבה מעבר לגודלו האמיתי". כאשר לחצו עליו ושאלו למה המקרה נופח מעבר לחשיבותו האמיתית ענה: "אינני יודע למה. זה פשוט היה כך".

אחת מהמצוות החשובות ביותר ביהדות היא פדיון שבויים, וכאשר באה מצווה זו על חשבון המצווה להאכיל עניים היא אפילו חשובה יותר ממנה. גם אם קהילה עומדת בפני הדילמה האם למכור את האוצר היקר ביותר שלה: את ספר התורה, כדי לגייס כסף לפדיון שבויים, היא מחויבת לעשות זאת.
בכך שאנו לא דורשים את שחרורו של פולארד לא זו בלבד שאנחנו עוברים על הציווי של פדיון שבויים, אלא אנחנו למעשה דורסים את לבו המוטל לצדו, והוא עדיין בוער. הזמן הוכיח שההזנחה שלנו את פולארד אף פעם לא הצליחה לכבות את שלהבת אהבת ישראל הבוערת בלבו, אך השנים שבהן נלחם בודד על חירותו גבו ממנו מחיר כבד במצב בריאותו הגופנית. עוד כמה זמן אנו יכולים לצפות ממנו שיחזיק מעמד?

עובדה היא שפולארד מרצה את גזר הדין החמור והקשה ביותר של מי שאי פעם הואשם באותה אשמה כמוהו בארה"ב. העונש הקצוב בחוק לעבירות שביצע הוא שנתיים עד ארבע שנות מאסר. פולארד כבר ריצה יותר משמונה עשרה שנה של מאסר קשה, ולעתים הוא סובל מהיחס הגרוע ביותר שמערכת הכליאה הפדרלית בארה"ב מסוגלת להעניק. בינתיים, במשך כמעט שני עשורים, ממשלת ארה"ב מכשילה את כל ניסיונותיו של פולארד להשיג צדק דרך מערכת בתי המשפט, וזאת בעוד מדינת ישראל והקהילה היהודית בארה"ב נעלו בפניו כל דלת דיפלומטית.

סיפורו של פולארד אינו משמעותי רק באשר לאדם אחד. הוא דרישה שכל אזרח אמריקני יזכה במשפט צדק ושמדינת ישראל,כבעלת בריתה של ארה"ב, תזכה ליחס הוגן . במשך למעלה מ 18 שנה כמעט שלא עשינו דבר כדי להגן על האינטרסים שלנו, במקרה זה כיהודים. בתור עם מוטלת עלינו החובה להתעורר סוף סוף ולהתעקש על כך שממשלת ישראל וראשי קהילות היהודים בארה"ב ידרשו משפט צודק ליהונתן פולארד. נוכח חוסר צדק זה אסור לנו לעמוד בשקט . עלינו להרים את קולנו ולקרוא לשחרורו לאלתר של יהונתן פולארד,שאם לא כן לא זו בלבד שדמו יהיה על ידינו אלא שהמצב יהיה בו משום תקדים מסוכן.

למעננו, ולא רק למענו, לא נשב יותר בשקט!