מרד פנימי נגד שרון

כשמתבוננים בתמונת המצב בתנועת הליכוד קשה שלא להבחין בתסיסה הפנימית שיש בין חברי הכנסת לנוכח דבריו, כמו גם מעשיו, של ראש הממשלה אריאל שרון.

מאיר פוני , ח' בשבט תשס"ד

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
כשמתבוננים בתמונת המצב בתנועת הליכוד קשה שלא להבחין בתסיסה הפנימית שיש בין חברי הכנסת לנוכח דבריו, כמו גם מעשיו, של ראש הממשלה אריאל שרון. מאז כנס הרצליה ו"תוכנית ההתנתקות" (ואגב תוכנית זו היא הפחות נדיבה מבחינת ראש הממשלה המעדיף משא ומתן במסגרת מדינה פלשתינית גדולה ורק כשזו לא תוכל לצאת לפועל יממש את תוכנית ההתנתקות), חזרתו על דברים אלו בוועידת הליכוד, התחלת פינוי מאחזים מאוישים בעיתוי לא מפתיע, כל אלו מעוררים את חמתם של חברי הכנסת של הליכוד כמו גם את חברי מרכז הליכוד.

התסיסה בין חברי סיעת הליכוד בכנסת המתנגדים למהלכיו של שרון היא המעניינת ביותר. התגבשה קבוצה של 14 ח"כים שהחליטו להתנגד למדיניותו של שרון, אולם הבעיה העיקרית שלהם היא העדר מנהיג שיוביל את ההתנגדות למרד של ממש. צריך לומר שאריאל שרון למרות הפרשות המשפטיות האחרונות (שע"פ דעות מסוימות השבירה שלו שמאלה היא כדי לעצור את הפרקליטות בדרכם אליו) הוא עדיין המנהיג הבולט ביותר בשנים האחרונות בעל אחוזי תמיכה ואהדה שלא נראו פה עשרות שנים, לכן כדי להגיע למרד אמיתי דרוש מנהיג שיכול להתמודד עם שרון או לפחות להוות יריב שווה כוחות.

מי שמוביל כרגע את ההתנגדות הוא השר צחי הנגבי שלמרות כוחו ההולך וגדל בליכוד (מקום ראשון בפריימריס האחרונים כשהוא מקדים את לימור לבנת וסילבן שלום) הוא עדיין לא יכול לתת קרב שקול מול שרון. מסקירה קצרה של ראשי הליכוד היום מתבררת התמונה הבאה: אהוד אולמרט ושאול מופז כבר יישרו קו עם תוכנית שרון. סילבן שלום שהביע אומנם התנגדות לצעדים חד-צדדים, אבל אין לו חיילים ממושמעים שילכו אחריו בסיעת הליכוד. אם כן נשאר בנימין נתניהו שמתוקף תפקידו הלא מחייב כשר אוצר הוא מסוגל להוביל מרד אמיתי עם כל חייליו-נאמניו בכנסת ללא כל בעיה.

עיון ברשימת הליכוד בכנסת מוכיחה את הטענה הזאת. עם נאמניו נמנים הח"כים: נעמי בלומנטל, רוחמה אברהם, דניאל בנלולו, יובל שטייניץ, גלעד ארדן, מיכאל גורלובסקי ואיוב קרא. על אלו יש להוסיף את הח"כים הניצים בליכוד כמו: גילה גמליאל, ענבל גבריאלי, יחיאל חזן, אהוד יתום, רובי ריבלין, לאה נס, יולי אדלשטיין,חיים כץ, ואפילו דוד לוי שהשתתף בהפגנת הימין האחרונה.

על אלו יש להוסיף את שרי הליכוד הניצים כמו:עוזי לנדאו, צחי הנגבי, סילבן שלום, דני נווה וישראל כץ (שניהם מנאמניו הבולטים של נתניהו):
סך הכל 22 חברי סיעת הליכוד מתוך 40 הח"כים שיש לליכוד כיום.

על כל השמות הנ"ל צריך להבהיר מה מקומה של לימור ליבנת עד לא מכבר הנץ הבכיר ביותר בתנועת הליכוד. על פי הידיעות השונות ליבנת הגיעה לסיכום עם שרון שנקרא "התנתקות תמורת סיפוח" פירוש הדבר: סיפוח גושי הישובים הגדולים בתמורה לפינוי ישובים מבודדים. ואולם קשה להאמין שליבנת תעמוד מנגד כשיש מרד פנימי למען ארץ ישראל והיא תצטרף אליו במוקדם או במאוחר.

השאלה הגדולה שנשאלת היא מדוע בנימין נתניהו לא תופס את המושכות בשעה שאין מנהיג אחר?

נתניהו גזר על עצמו שתיקה מדינית ולא מגלה את דעתו. כרגע הוא מעדיף להבריא את כלכלת ישראל ולצבור תומכים בקרב הציבור הנחשב למנהיגי הדעה במדינה: אנשי התקשורת, הכלכלנים, בעלי ההון והמשקיעים. כל אלו שיצאו נגדו בתקופת כהונת כראש הממשלה על כל לחישה באוזן אצל רבנים ועל כל קריצה פוליטית. לאלה ובעיקר מאלה הוא רוצה שקט תעשייתי שכמו כל פוליטיקאי גם ביבי מבין- רווח כלכלי שווה לתמיכה ציבורית ולכן טוב לביבי כך בלי להסתבך במאחזים, בישובים, במתנחלים קיצוניים ודתיים ובעיקר בלי שיזכירו לו את שרה רעייתו (איפה היא ??) על כל מרק שנשרף אצל העוזרת שלה.

לגרום להבראת המשק החולה של מדינת ישראל זה יהיה טוב לכולם, לימין ולשמאל ואילו מרד נגד ראש ממשלה שרוצה ללכת לכיוון של שלום לא מתקבל טוב בציבור הרחב. ועל אחת כמה וכמה בקרב בעלי ההון ואנשי הכלכלה שרק מייחלים ל תקווה מהסוג של שהצהיר עליו שרון.