חוץ משמעון פרס אין היום שום קשר בין מפלגת העבודה של ימינו למפלגת העבודה של שנות הששים והשבעים. כל הלאווים הנחרצים שלה אחרי מלחמת ששת הימים הפכו להנהוני הסכמה נלהבים. כל מצוות לא תעשה היו למצוות עשה.

עכשיו, כשוועידת המפלגה הזאת אימצה רשמית מצע הכולל שיבה מלאה כמעט לקווי 67', חלוקת ירושלים, פירוק 90 אחוז מההתנחלויות וכמובן הקמת מדינה פלשתינית, מומלץ לעלעל במצעים המאובקים שלה מאותן שנים רחוקות, ואפילו משנות השמונים והתשעים, כדי לרדת לסוף משמעותו של המונח גמישות אידיאולוגית.

בבחירות 69', הבחירות הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, דמה מצע מפלגת העבודה, שנקראה אז 'המערך', למצע המפד"ל של ימינו. המלחמה ההיא כונתה שם "מלחמת מגן נועזת, מלחמת גבורה והקרבה". בפרק 'בטחון ישראל' הופיעה שבועה שלא לשוב לעולם לקווי 67': "בעקבות הנסיון של עשרות שנות איבה, ועם ההכרח להבטיח את בטחון ישראל לבאות, לא תשוב עוד ישראל אל קווי שביתת הנשק, אשר מלפני מלחמת ששת הימים, שאיפשרו הטרדה חבלנית מעבר לגבול, סיכנו את שלמות המדינה ובטחונה והוליכו למלחמות חוזרות בנסיון להכחיד את המדינה. גבולות המדינה חייבים להיות גבולות בטחון אסטרטגיים כנדרש להבטחת קיומה הבלתי מעורער".

סעיף ו' באותו פרק, 'התנחלות והיאחזות', כאילו נכתב בעצה אחת עם הרב לוינגר: "מאז הפסקת האש קמו התנחלויות והיאחזויות ברמת הגולן, בבקעת הירדן ובסיני, וחודשה ההתיישבות ביישובים שנעקרנו מהם – בגוש עציון, נחל קליה וחברון. לאחר שחלפו שנתיים מאז מלחמת ששת הימים יש להחיש ביצוען של היאחזויות בטחוניות והתנחלויות קבע. עדיפות ראשונה תינתן לאזורים חיוניים לבטחון המדינה". ובהמשך: "המערך יקרא לעם ובעיקר לדור הצעיר להיחלץ להגשמת ההתנחלות במסגרת של אחריות לאומית".

שמונה שנים אחר-כך, ערב המהפך של 77', המשיכה מפלגת העבודה, בראשות רבין ופרס, לשלול בתוקף נסיגה לקווי 67', תוך הסבר שקווים אלה "היו פיתוי לתוקפנות". במצע נאמר שירושלים המאוחדת תישאר בכל הסדר בירת ישראל, והוא שלל בתוקף הקמת מדינה פלשתינית או מו"מ עם אש"ף: "ישראל שוללת הקמת מדינה ערבית-פלשתינאית נפרדת נוספת ממערב לירדן. …ישראל תנהל את המשא-ומתן על גבולות השלום אך ורק עם הממשלות הריבוניות של כל אחת מהמדינות השכנות – מצרים, ירדן, סוריה. …ישראל שוללת זימונם של נציגים מטעם אש"ף וארגוני החבלה".

בבחירות 81', שהתרחשו בעיצומה של תנופת התיישבות ביו"ש בניצוח ממשלת בגין-שרון, טען המערך, שוב בראשות פרס, שגם לו יש מניות יסוד במפעל חשוב זה. שליחים שלו באו לעצרת בחירות של הליכוד באריאל וחילקו שם כרוז שבו הודגש: "אריאל הוקמה בהחלטת ועדת שרים של ממשלת המערך ב-29.3.77 בהתאם לתפישת ההתיישבות וגבולות הבטחון של המערך. חג עצמאות שמח, המערך, מפלגת העבודה, מפ"ם".

ערב עליית רבין לשלטון ב-92', שעה קלה לפני תחילת עידן אוסלו, ניבעו כבר סדקים בהתנגדות להקמת מדינה פלשתינית, אך לא כמו הסדקים של ימינו. במצע הופיע סעיף על "מזרח תיכון חדש, שבו לא יהיו עוד מלחמות ולא מעשי טרור", ואפילו דובר בו על הסדרי קבע שייקבעו במסגרת מו"מ עם נציגות פלשתינית לא טירוריסטית, אבל גם הודגש ש"בעת המשא ומתן תעמוד ישראל על כך שבקעת הירדן וצפון מערב ים המלח בריבונות ישראל יהוו את גבולה הבטחוני של המדינה". כמו כן היתה במצע 92' התנגדות חד משמעית לעקירת התנחלויות: "יש להבטיח בהסכם כי ישובים יהודיים בשטחים שישראל תפנה יוכלו להישאר על מקומם ויובטח שלומם וביטחונם של המתיישבים". על ירושלים נאמר, כרגיל, שהיא "תישאר מאוחדת ושלמה בריבונות ישראל".

אגב, בבחירות 92' שלל מצע העבודה בראשות רבין ירידה מרמת הגולן: "ישראל רואה ברמת הגולן אזור בעל חשיבות רבה לביטחונה, לשלומה ולהבטחת מקורות המים שלה, גם לעת שלום. ברמת הגולן, שעליה הוחל המשפט, השיפוט והמינהל של ישראל – בכל הסכם שלום עם סוריה ובהסדרי הביטחון יימשכו הנוכחות והשליטה, ההתיישבותית והצבאית, של ישראל".

כששמעון פרס ניסה למנוע, בשנת 96', את השתלטות בנימין נתניהו על כיסאו, הוא עדיין נשבע אמונים לירושלים. במצע העבודה אז, שנכתב על רקע קמפיין הליכוד "פרס יחלק את ירושלים", נכתב חד וחלק: "ירושלים, בירתה של מדינת ישראל ומרכזו של העם היהודי, תישאר מאוחדת ושלמה בריבונות ישראל".

שבועה דומה נכללה גם במצע העבודה בראשות אהוד ברק בשנת 99', שנה בלבד לפני ועידת קמפ דייוויד: "ירושלים השלמה היא בירתה הנצחית של מדינת ישראל. לא נתפשר ולא נוותר על עיקרון זה". על סוגיית הגבולות נכתב באותו מצע: "לא נחזור בשום מקרה לגבולות 67'".

המצע שבעל-פה של ברק כלל גם הצהרה בלתי נשכחת בסוגיית ההתנחלויות: "עפרה ובית אל יישארו לעד בריבונות ישראל". וואלה?