יהדות, ישראליות והנצרות העולמית

ביום א' ב' שבט ה' תשס"ד (25.1.2004 למניינם) החליטה ממשלת ישראל כדלהלן: "לאשר את בחירתו מיום 13.8.2001 של כבוד המטרופוליט אירינאוס.

דוד שפיץ , י"ז בשבט תשס"ד

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
ביום א' ב' שבט ה' תשס"ד (25.1.2004 למניינם) החליטה ממשלת ישראל כדלהלן: "לאשר את בחירתו מיום 13.8.2001 של כבוד המטרופוליט אירינאוס, המטרופוליט של אירפוליס לכהונת הפטריארך היווני-אורתודוקסי של ירושלים, על ידי הסינוד "הקדוש" של הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית של ירושלים". הממשלה גם הסמיכה את שר הפנים להוציא כתב הכרה מטעמה של הממשלה, "כנדרש על פי דין".

הכל דברו בגנותו של אירינאוס, שונא ישראל, ידידו של ערפאת וכדומה, לכן, כפי שעולה מהתאריכים, עיכבה הממשלה את אישור מינויו ומתן כתב ההכרה כשנתיים וחצי שנה. מדוע, בכל זאת, מאשרת הממשלה מינוי אויב כפטריארך של ירושלים ונותנת לו כתב הכרה?

אומרים לנו, שיש חשיבות רבה במינוי זה, שכן לפי כללי הכנסייה, לנושא בתואר הפטריארך היווני-אורתודוקסי של ירושלים יש את הסמכות לשאת ולתת על קרקעות בארץ הנמצאות בבעלות הכנסייה היוונית אורתודוקסית ובהעדר בעל תואר זה אין עם מי לדבר בעניין אותן קרקעות החשובות לצורך פיתוח, רכישה וכיוצא בזה.

מקרה זה יכול לשמש דוגמא מאלפת, איך הישראלים, שהתחנכו על פי החשיבה הציונית יוצרים לעצמם את הבעיות, שאחר כך הם מתאמצים למצוא תחבולות לפתרונן, כאשר פעולה בהתאם לתודעה יהודית מקורית הייתה מונעת את הופעת הבעיה.

לבירור העניין נתחיל בשורשי הציונות. מטרתה של התנועה הציונית הייתה ונותרה לשמור על קיומו הפיזי של העם היהודי. התפתחותה הראשונית באירופה גרמה לה לספוח אליה מסגרות ומוסדות המקובלים בעולם המערבי, אבל אין בינן ובין היהדות ולא כלום. אחד הרעיונות החשובים בעולם המערבי הוא ההפרדה בין דת למדינה. לכן, אין לנושאי הדגל הדתי סמכות בניהול ענייני המדינה אבל גם למדינה אין השפעה על תחומי הדת.

רעיון ההפרדה בין דת למדינה משתלב היטב בפילוסופיה הנוצרית, שהיא כיום הדת המובילה באירופה. לפיה אדם יכול לעשות את כל הרעות שבעולם ואח"כ לבוא אל הכומר להתוודות ובכך יכופר לו. עבודה של חזרה בתשובה ותיקון מעשיו תוך מאמץ אישי פנימי אין הנצרות מטילה על אנשיה, שכן אין היא מעורבת בחיים עצמם. אצלה הדת מבודדת ו"טהורה" מלעסוק ביומיום של מאמיניה.

בהתאם להנחה זו, לא יכולה המדינה להתערב במינוי אנשי דת ובוודאי לא לגעת בנכסים המשויכים לדת או למוסדותיה.

לפיכך, אין למדינת ישראל אפשרות להשפיע על מינוי פטריארך, והיא נאלצת לבלוע כל צפרדע שיעמיד "הסינוד הקדוש" כפטריארך וכל שנותר לה הוא לצמצם נזקים.

איך הייתה המדינה מתמודדת עם בעיה זו אילו היו ערכיה מתפתחים על אדני החשיבה היהודית?

תחילה נדגיש, שבתודעה יהודית אין אפשרות להפריד את הדת מהמדינה. יתר על כן, כל קיומה של מדינה יהודית בעלת סולם ערכים יהודי אותנטי, נובע מהיהדות והמדינה היא כלי לביטוי וקיום הציווי של הבורא לעמו וממילא אמצעי לתיקון והבאת גאולה לעולם.

לכן, מדינה יהודית, אינה יכולה להוציא כתב הכרה לאיש דת נוצרי, גם אם הייתה רוצה בכך. לא זו אף זו, אנשי הכנסייה לא היו מצפים לכתב הכרה כזה אילו המדינה הייתה מושתתת על ערכי היהדות, כמו שאין לצפות לכתב הכרה מקהילה יהודית לבעל תפקיד בכנסייה או במסגד וכדומה.

במצב כזה אחת מן השתיים, הכנסייה היוונית אורתודוקסית הייתה פותרת לעצמה את הבעיה שלה במנגנון אחר למינוי פטריארך לעצמה, או מוטב, שלא היה מתממש כזה מינוי "כנדרש על פי דין" והיה נוצר מצב בו אין עם מי לדבר על הקרקעות הרשומות על שמה של הכנסייה היוונית אורתודוקסית. במציאות החוקית הנהוגה כיום קרקעות, שבעליהן נפקדים מטופלות על ידי האפוטרופוס הכללי, שהוא נציג של מדינת ישראל וכך קרקעות כאלה עוברות למעשה לניהול המדינה. (אגב, באירופה נכסים רבים שהיו בבעלותן של קהילות יהודיות, שחרבו בשואה, עברו לשליטתן של הממשלות המקומיות... ועוד לא דנו בשאלה: איך הגיעו הקרקעות הללו לבעלותה של הכנסייה... אבל זה לא הנושא של מאמר זה.)

דומה לזה הוא הטקס ביום אידם של הנוצרים הנקרא חג המולד. ביום זה, על פי מסורתם של הנוצרים, מגיע הפטריארך הלטיני של ירושלים, לכנסיית המולד בבית לחם. בטקס זה ניתנת פריבילגיה לשלטון המקומי ללוות את הפטריארך הנ"ל. מדינת ישראל נדחפת, באמצעות משמר כבוד של פרשי משטרה ללוות את הפטריארך בדרכו לכנסייה זו, כדי, שחלילה לא נציגי הרשות הפלשתינית יעשו זאת ובכך יביעו ריבונות על השטח בעיני העולם.

מה היה קורה אילו תודעה יהודית הייתה מנחה את קברניטי המדינה? פשוט מאוד, לא היה צורך בשום נוכחות שלטונית כליווי לפטריארך הלטיני, שכן לא ממנו אנו שואבים את סמכותנו ואת ריבונותנו בארצנו, אלא מספר הספרים, בו הבטיח בורא עולם את הארץ לאבותינו ולצאצאיהם אחריהם.

כהשלמה לעניין, נזכיר עוד אירוע אחד בהקשר זה. הרבנים הראשיים לישראל נסעו לפני כחודש לאיטליה להיפגש עם האפיפיור בוותיקן. ביקור זה, הוסבר בתקשורת, יוקדש בעיקר למציאת דרכי התמודדות עם בעיית האנטישמיות. הרבנים הסבירו את חשיבותו של הביקור והיותו רגע היסטורי מבחינת ישראל. כמו כן, הודגש, כי האפיפיור צפוי להכריז על יום היהדות.

כאן נוכל להיווכח בבירור, בצורך האובססיבי של הישראלים, בקבלת לגיטימציה מאומות העולם. וכי היהדות זקוקה להכרזה אפיפיורית על יום היהדות או על מאבק באנטישמיות?! האם איננו זוכרים את ההרג הנורא, שנעשה בבני עמנו בדורות קודמים לאורו ובעידודו של הצלב? מי אם לא הצלב, הוליד את צלב הקרס רק לפני כמה עשרות שנים? הרדיפה אחר ההרשאה החוקית מאומות העולם הגיעה עד לרבנים הראשיים, אשר בלכתם לפגישה זו, משתלבים במערכת הישראלית, המחזרת אחר חוקיותה, אך לבושתנו, בהיותם אמונים על מקורות היהדות והמסורת שלנו, הופכים את היהדות למבקשת הרשאה לקיומה מהאפיפיור, היות שהם נראים כמיצגיה כלפי העולם.

אלא הישראלים זקוקים, נואשות, ללגיטימציה, לסמכות חוקית, שכן הקמת המדינה נעשתה תוך נטישת המסורת היהודית רבת השנים וכתוצאה מכך נשארנו בלי בסיס מוסרי לאחיזתנו בארץ, ההבטחה לאברהם אבינו "לזרעך אתן את הארץ הזאת" אינה יכולה לעזור לנו, כאשר בעצמנו עזבנו את היכולת להסתמך על המסורת. במצב זה אנו מחפשים את זכותנו על הארץ במקורות זרים וברעיונות עוועים. כך אנו מגיעים למצב בו נציגינו מתענגים על צפי להכרזה נוצרית על יום היהדות ועל התמודדות עם האנטישמיות.

החיפוש הזה אחר הלגיטימציה, הוא גם הסיבה לכך, שממשלת ישראל, על כורחה, מוציאה כתב הכרה מטעמה לפטריארך האורתודוקסי יווני ולרצונה ללוות את זה הלטיני בחג המולד, היות שלפי התפיסה הציונית ישראלית הגענו לארץ כדי לשרוד וזכותנו לכך תלויה ביכולתנו להשתלב בעולם המערבי נוצרי. ממילא כל ניסיון להתנהג, שלא על פי ההנחות המקובלות בעולם המערבי המבוסס על הנצרות יעמוד בסתירה להנחות היסוד, שעל פיהן הוקמה המדינה ויערער על זכות קיומנו.

לסיכום, הנהגה יהודית מקורית אינה זקוקה להרשאה בינלאומית לזכותה להתקיים ובוודאי לא להסכמה נוצרית כזו. פעולה התואמת את קו המחשבה הזה הייתה מונעת הופעת קשיים, שההנהגה הנוכחית נאלצת להתפתל כדי להתמודד איתם, כתוצאה מהצורך שלה להתאים לסביבתה המערבית.