המלחמה על ההגמוניה

"דליה רבין-פילוסוף אינה מבינה מדוע הימין לא מבקש לשלול מיגאל עמיר את הזכות להתחתן", מתאר חנוך דאום במדור "טלוויזיה" ("מעריב", יום ג', 10.2.04) את התרשמותו מהראיון שלה אצל יאיר לפיד...

פרופ´ אריה זריצקי , כ"ז בשבט תשס"ד

אריה זריצקי
אריה זריצקי
ערוץ 7
"דליה רבין-פילוסוף אינה מבינה מדוע הימין לא מבקש לשלול מיגאל עמיר את הזכות להתחתן", מתאר חנוך דאום במדור "טלוויזיה" ("מעריב", יום ג', 10.2.04) את התרשמותו מהראיון שלה אצל יאיר לפיד "אמש". –בראותי זאת, נפקחו עיני! כעת הבנתי מדוע דליה ואחיה יובל רבין אינם דורשים במפגיע לפתוח בחקירה מחודשת באמצעות ועדה בלתי-תלויה (במידת האפשר במדינת ישראל כיום) לברר את מקורן של הסתירות הרבות שנתגלו בגרסה הרשמית למאורעות שהובילו לרצח יצחק אביהם.

"הוועדה הציבורית לחקירה מחודשת של רצח רבין" בראשות רואה החשבון מר יעקב ורקר העבירה למשפחת רבין במשך השנים מידע רב שמוכיח מעבר לכל ספק כי יש מקום לברר סתירות אלה; בקשת המשפחה לחקירה מחודשת בוועדת החוץ והביטחון נדחתה על-ידי ממשלת ברק בזמנו (1999). מדוע הפסיקו דליה ויובל פעולתם זו? האם כבר לא מעניין אותם מה קרה בכיכר באותו לילה מר ונמהר? ואולי הם יודעים, אך נמנעים מסיבה אחרת? על מה הם מחפים? מדוע, לפי חנוך דאום, "בתו של יצחק רבין איננה מוכנה לדבר על מי שירה באביה, אלא על שאול יהלום ואפי איתם". האם אכן היא מאמינה ש"יגאל עמיר היה רק האקדח שירה ברבין והאשמה מוטלת על הציבור שבקרבו עמיר הסתובב"?

חנוך דאום מסיק, שהגישה הזו של דליה "היא שגורמת לימין לאלום את פיו כשעמיר מבקש להתחתן, ... ומרחיקה את המחנה הדתי-לאומי מזכרו של רבין... בהופעתה העמיקה דליה את התהום שמקורבי רבין חופרים בעקביות בין זכרו של רבין לבין המחנה הלאומי". מבקר הטלוויזיה חובש הכיפה אכן רגיש להכיר בתחושות הניכור של הדתיים-לאומיים, ובתהום שנפערת ביניהם לבין נותני הטון בארץ, אך אינו תופס את "הביטול שבו התייחסה רבין לתמונות מהראיון שהעניקה לריסה טרימבובלר אותן ראתה לראשונה, בעוד כלפי שאול יהלום, אשר לטענתה לא התנגד מספיק בקול לחתונה הזו, היא יצאה בצורה נחרצת כבר ברגעים הראשונים של הראיון". האם ידוע לדליה משהו על ד"ר טרימבובלר ומפעיליה?

הגישה הזו של דליה, משפחתה וחבריה מכוונת, לעניות דעתי, לדכא את פתחון הפה של אנשי המחנה הלאומי באמצעות ההשתלחויות הללו, "וגורמת לו להתבצר ולהילחם על שמו הטוב..." –ד"ר טרימבובלר משמשת רק כלי להשגת מטרה זו, בדומה לאבישי רביב ("שמפניה") בעשור הקודם.

לפני כשנה הבעתי ("מקור ראשון", 24 בינואר, 2003) את חשדי שהגברת ד"ר לריסה טרימבובלר (בקרוב, כנראה, "ד"ר ל. עמיר") מועסקת על-ידי המחלקה היהודית של השב"כ, וכך חשבתי לתומי כי נפסיק לשמוע על מעלליה. מסתבר שאנשי המחלקה הזו כה בטוחים בעצמם, שהם יכולים להמשיך לנצל אותה למטרותיהם באופן דומה לשימוש הציני והנפשע שעשו באבישי רביב. ל'זכות' המחלקה הזו יש לומר, שהיא מתגמלת את המסייעים לה: יגאל עמיר הועבר לכלא "איילון" ('קרוב לבית') תוך שבוע לאחר שהוריד את ידידו אבישי מ'חבל התליה', כשהעיד שרביב לא היה בסוד עניין הרצח. אבישי עצמו התגורר בדירות אחדות ברחבי הארץ והשתמש במכונית ובטלפונים ניידים כשהיו יקרי המציאות. כל זאת ללא מקור פרנסה מוגדר. כעת ידוע כבר לכל, שהנ"ל היה ממומן ע"י 'המחלקה'. והנה מגיעה הדוקטור מחוסרת העבודה (פוטרה מהאוניברסיטה הפתוחה, לטענתה) ומצליחה לשפץ דירה, לרכוש מכונית ולגדל את ילדיה, והכול ללא פרנסה. ובכן, יהיו שישאלו, מה הקשר?

הקשר נעוץ לדעתי בסיבה העיקרית בעטיה החליטה משפחת רבין להימנע מחקר אירועי הרצח: המלחמה על ההגמוניה. ההיסטוריה מלמדת, שהנהגת המדינה נוצרת באופן טבעי על-ידי אלה שמגשימים. עשרות שנים של בניין ושרות צבאי התנדבותיים על-ידי חברי התנועות הציוניות-סוציאליסטיות במחצית הראשונה של המאה ה-20 הביאו, במידה רבה של צדק, לשליטה ללא-מצרים בכל עמדות הכוח במדינה במחציתה השנייה. לצערנו, בשלושים השנים האחרונות ירדה רוח ההתנדבות בתנועות אלה, אין הן מיישבות, אף לא את הנגב והגליל, והנוער שלהן ממעיט בשרות צבאי. למזלנו, לפיד הציונות האקטיביסטית לא כבה אלא עבר לידי הנוער הנפלא של הציונות הדתית. "לא אלמן ישראל!"

לא כך רואים את המצב הפוליטיקאים מהשמאל, אלה שהתרגלו לשלוט ולהנהיג: עיניהם כלות ואין הם מוכנים למסור את ההגה לידיים אחרות. אזכיר רק את יצחק בן-אהרון המיתולוגי, שהביע בקול רם את סירובו לקבל את המהפך השלטוני הראשון ב-1977. אין בכוונתי לפתח כאן את הנושא אלא לומר כי זו כנראה גם הסיבה האמיתית לשנאה התהומית חסרת הפשר שמביעים מנהיגי השמאל הישראלי, שהחזיקו בידיהם את רסן השלטון במשך דורות, כלפי החלוצים חובשי הכיפות שממשיכים בדרכם ליישב את הארץ.

חנוך דאום מכתיר במדורו את תמונתה של דליה רבין-פילוסוף כאילו היא "העמיקה את התהום". הוא מגדיר את התהום כזו "שמקורבי רבין חופרים בעקביות בין זכרו של יצחק לבין המחנה הלאומי במדינת ישראל". להבנתי, התהום נפערת בעטיה של המלחמה על ההגמוניה. על המחנה המגשים, הציוני-לאומי (שברובו דתי), להחליט האם ברצונו לדשדש בעקבות הציונות-סוציאליסטית כפי שעשה עשרות שנים, ובכך התהום אולי תצטמצם (גם זאת, תלוי ברצונם הטוב של פועריה) או להתעלם משונאיו\מקנאיו ולהוביל את מחנה ישראל מחיל-אל-חיל כפי שהוא מסוגל ומגיע לו בתוקף פעולותיו הברוכות.