מאזן אימה במקום בריחה

תמו הטיעונים וההתדיינות בנושא גדר ההפרדה בהאג. בשבוע שבו התקיימו הדיונים מצאתי את העצמי במצב מביך.

ד"ר אריה בכרך , ט"ו באדר תשס"ד

ד"ר אריה בכרך
ד"ר אריה בכרך
באדיבות המשפחה
תמו הטיעונים וההתדיינות בנושא גדר ההפרדה בהאג. בשבוע שבו התקיימו הדיונים מצאתי את העצמי במצב מביך. מצד אחד מדינת ישראל מואשמת ע"י הערבים במיני האשמות שתכליתם למנוע את הקמת הגדר וזה כשלעצמו כבר סיבה לתמוך בהקמת הגדר. ישראל מצידה טוענת שהגדר חשובה מבחינה ביטחונית ובכוחה למנוע הרג ישראלים, ובית משפט אירופאי, שזו כידוע יבשת הנגועה באנטישמיות, וכפי שאמר סגן השר זאב בוים שהרצחנות היא תכונה גינטית של הערבים כך אפשר לומר שהאנטישמיות היא תכונה מובנת באישיות של האירופאים, ובית דין זה יכריע בויכוח – נו באמת למה אפשר לצפות?

כאזרח ישראלי, יש לי עניין שישראל תנצח בקרב הסברה זה. מצד שני אני מתנגד לבניית גדר ההפרדה בכל ליבי. מבחינה ביטחונית הגדר לא תעזור כלום.

רעיון הגדר, להזכירכם, נולד במוחו של אהוד ברק בהיותו ראש ממשלה מתוסכל ונבוך מגל הטרור, ש"איש ביטחון מופלא" שכמותו לא השכיל לתת לו תשובה. כך נולד "רעיון ההחלצות" של ברק ששכנע את עצמו: אם תהיה גדר לא תהיינה חדירות לישראל ועתה עד שתושלם הגדר יש לי "זמן השרדות", וחיצי הביקורת נגד האופן בו מנהלת הממשלה את המאבק בטרור לא יופנו אלי.

אגב על מנת להיות הגון בעניין זה צריך לציין שגם חבר הכנסת אפרים סנה הגדיר את רעיון הגדר כ"מקסם שווא" שמטרתו לזרות חול בעיני הציבור.

מעניין, דווקא הימין השפוי היה אז נגד הגדר ואילו השמאל הקיצוני תמך ברעיון. עתה משמתנגדים הערבים – הוגי הדעות של שמאל הקיצוני הצטרפו אליהם להתנגדות האלימה לבניית הגדר.

כפי שהצהרתי, אני מתנגד להקמת הגדר, אבל ללא שום קשר לבעיית הביטחון וגם לא להשלכה המדינית הנגזרת כביכול מקו הגדר, כאילו זה היה גבול מדינת ישראל שאינו כולל את יהודה ושומרון.

אני סבור שעצם הקמת הגדר הינו סימטום מתמשך של אסון אוסלו. לדעתי האסון הגדול שקרה לנו באוסלו אינו רק מסירת חלקי ארץ ישראל לידי הפלסטינים, למרות שזה מעשה נפשע שעלה ועולה לנו בחיי אדם חפים מפשע. האסון היותר גדול הוא הסחף העצום והכרסום שנעשה בתודעת הציבור בישראל ובעיקר במנהיגים בעניין זכותנו לחיות בארץ ישראל.

מאז כינון אסון אוסלו נעשתה תפנית קיצונית, המלווה ומגובה ע"י התקשורת, ובה משתלט חוסר אמון בצדקת דרכנו, מתפשט הכרסום ברצון להילחם על דרכנו. מאז הסכמי אוסלו, מדיניות הצבא וראשי השלטון איננה מלחמה על זכותנו אלא מדיניות של נסיגה, התחפרות ועקיפת כל בעיה הכרוכה במאבק.

זו המדיניות שהביאה לבניית כבישים עוקפים ומנהרות במטרה לא להתקל בפלסטינים המיידים בנו אבנים או יורים עלינו. זו אותה רוח תבוסתנות שהביאה לבריחה המבישה מלבנון במקום להילחם. היום אחרי 55 שנה אנו עדיין משתמשים בתחבולות ההגנה שנהגו בגטו בחו"ל: הבריחה מעימות עם הגוים והרצון להשביע את רצונם ולשכך את זעמם.

כך גם גדר ההפרדה הינה בריחה והסתתרות במחשבה שהגדר תגן עלינו במקום להגיע למצב בו הערבים יהיו עסוקים בהתגוננות. עלינו להביא לידי "מאזן אימה" שבו הערבים יפחדו לפנות לדרך הטרור. בינתיים אנו מסתפקים בהצהרות תוקפניות ובמקביל, כפי שקרה בעקבות הפיגוע בקו 14 בירושלים באה ההודעה "לא תהיה תגובה קיצונית של צה"ל".
.
הבנתם רוצחים? אתם יכולים להירגע ולהמשיך...

היה עלינו לנהל מלחמת חורמה הכוללת נקיטת אמצעים נגד משפחות הרוצחים וכפריהם וקיצוץ ראשי המסיתים נגדנו במסגדים, כולל במסגדי הר הבית.

אסון אוסלו הביא עלינו גם את משפט האווילי: "אי אפשר לנצח טרור בכוח" - היגד שלא הוכח מעולם ולמעשה ההפך הוכח גם בירדן, גם במצרים ואפילו בישראל בשנות ה-70.

לפני כמה שבועות פנה שרון לצמרת המשטרה ודרש שיפסיקו להתבכיין ושיתחילו לעבוד למיגור הפשע.

אדוני רה"מ אם ישנם בצה"ל עדיין מפקדים כמו עמרם מצנע ואמנון ליפקין שחק כדאי שילכו הביתה ויבואו אלו שיראו לנו שאפשר לנצח את הטרור. ואם גם אתה התעייפת מליהלחם, קבל את הצעתו של אורי אריאל ותתנתק חד צדדית מכסא רה"מ.