פרשני ומלומדי התקשורת הישראלית מדווחים לנו לאחרונה, בתימהון ובסבר פנים חמור, על התופעה החדשה של ילדים פלשתינים הנתפסים במחסומים כשהם נושאים חגורת נפץ. בניגוד לפרשנים, אינני תמה על עצם התופעה הזו, אלא על העובדה שהיא מתרחשת רק עכשיו.

שליחת ילדים למשימות התאבדות היא תופעה המאפיינת חברה קניבלית, כלומר, חברה הטורפת את חסרי הישע שבה. חברת פראים כזו, איבדה זה מכבר את הבסיס המוסרי שלה ולמעשה, איבדה גם את זכותה להתקיים כחברה. יהיה זה נכון לומר, שהילד עם חגורת הנפץ במחסום הוא סימפטום לפרפורי הגסיסה של החברה הפלשתינית.

לאורך ההיסטוריה, כל מדינה או חברה ששלחה ילדים למשימות התאבדות מול האוייב – הפסידה במלחמה. כך במלחמת אירן-עיראק, כאשר הצבא האירני החל בשלבי המלחמה האחרונים לחטוף ילדים ברחובות טהראן ולשלחם במשאיות לשדה הקרב.

כך גם בעשור האחרון במלחמות העקובות מדם במדינות מרכז אפריקה, כאשר ילדים אולצו לשאת נשק ולהלחם נגד שבטים או מדינות אחרת. חברה הנוהגת כך, נלחמת בעצם על נשימותיה האחרונות.

ילדים יותר קלים לשכנוע, את זה יודע כל פדופיל. אבל מי שנאלץ לשלוח ילדים פלשתינים להתאבד במחסומים, שלא ינאם לנו ש"מאות שאהידים" ממתינים לתפוס את מקומו של כל מתאבד.

ככל שעובר הזמן הולכת ונקרעת המסיכה מעל פניה של החברה הפרא-שתינית. כנופיות הברברים השולטות כיום בערי הפלישתים הם המודל השילטוני היחיד שהם מסוגלים לו מבחינה מנטלית. רק לאחר שכנופיה כזו רצחה את אחיו לאור היום, העז ראש עיריית שכם להעביר ביקורת על תופעה זו.

במצב אליו נקלעה החברה הפלשתינית, ניצחון במלחמה מול הפלשתינים הוא הטובה הגדולה ביותר שמדינת ישראל יכולה לעשות כיום עבורם.