עגלי הזהב

אתמול בערב, אחרי לילה שלם בבית הכנסת חזון דוד, התלבטתי אם לבלות שם לילה נוסף. ידענו שזה רק עניין של זמן עד שיופיעו חיילי צה"ל לפנות אותנו ולהרוס את בית הכנסת, אך המועד המדוייק והשעה המדוייקת עדיין לא היו ידועים. החלטתי לישון בבית.

דוד וילדר , י"א בניסן תשס"ד

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
אתמול בערב, אחרי לילה שלם בבית הכנסת חזון דוד, התלבטתי אם לבלות שם לילה נוסף. ידענו שזה רק עניין של זמן עד שיופיעו חיילי צה"ל לפנות אותנו ולהרוס את בית הכנסת, אך המועד המדוייק והשעה המדוייקת עדיין לא היו ידועים. החלטתי לישון בבית.

ב-4:30 בבוקר התחיל הטלפון לצלצל וידעתי שהגיעה השעה. התלבשתי מהר. תוך כדי ירידה במדרגות לנסוע אל האתר, במרחק חמש דקות נסיעה, פגשתי בדרך את השכן שלי, שהוא גם נהג אמבולנס. לאור הצורך בצוותים רפואיים ובאמבולנסים במקרים כאלה, נוכחותו היתה חיונית. החלטתי להתלוות אליו במקום לנסוע ברכב שלי.

אך הכביש בין חברון וקרית ארבע היה סגור וג'יפ של צה"ל שחנה לרוחב הכביש חסם את הדרך אל בית הכנסת. לכן, הלכתי ברגל כמה דקות אל האתר והגעתי בדיוק בזמן כדי לראות כיצד הבולדוזר די-9 הענק התחיל להרוס את האוהל שבו היה בית הכנסת.

חמישים הנערים שבילו את הלילה בבית הכנסת סולקו בקלות בערך בשעה 4:00 לפנות בוקר, לאחר שפונו מהמקום בכוח. הם נלקחו לקרית ארבע (מעבר לרחוב –במרחק של כ-50 מ') ושערי קרית ארבע ננעלו אחריהם. כל מה שהיה בבית הכנסת, הספרים, ספרי התורה והרהיטים, נלקחו גם הם. ואח"כ החל ה-די-9 לעשות את מלאכתו המכוערת. לא לקח יותר מדי זמן. בתוך כמה דקות נחרש בית הכנסת ונותר כלא היה.

כעבור כמה זמן, כאשר נפתחו שערי קרית ארבע ואחרים מחברון היו יכולים להגיע אל האתר, התחילו כולם מיד 'לבנות מחדש' את בית הכנסת. האבנים שהיוו את יסודות המבנה נאספו ונערמו אחת על גבי השניה,ליצירת ההתחלה של קיר נמוך, המקיף את כל שטח בית הכנסת. הפעם היה זה יותר מדי לכוחות הבטחון, ששבו לעבוד, בנסיון לסיים את אשר החלו. המטרה: להרוס את הקיר!

האתר הוכרז "שטח צבאי סגור" וכל האנשים קיבלו פקודה לעזוב, או ש.... כמובן, אף אחד לא עזב. כולם התיישבו במוקמותיהם, קבוצת אנשים החלה להתפלל שחרית. כוחות הבטחון, המשטרה ומשמר הגבול ניסו להוציא את האנשים החוצה, ללא הצלחה. ואז, במשך רוב שעות היום, התפרצה האלימות כאשר המשטרה החליטה שמספיק ודי, שה"בנייה" כבר הגיעה מספיק רחוק.

בשעה שאני כותב שורות אלה, בערך בשעה 4:00 אחה"צ, האווריה נרגעה מעט. המשטרה יודעת שהם לא יצליחו לפנות את כולם – האנשים ימשיכו לחזור, ותושבי קרית ארבע-חברון יודעים שהם לא יוכלו להשיב על כנו את בית הכנסת היום, מיד. לכן, בינתיים, כולם יושבים מסביב, מחכים לראות מה מתכנן 'הצד השני' לעשות.

זהו אחד המצבים הקשים ביותר שהייתי עד להם מאז הגעתי לישראל לפני כ-30 שנה. בכל ארץ אחרת בעולם, החלטת ממשלה שמביאה להרס אלים של בית כנסת היתה מעוררת כותרות עיתונים בדבר "אנטישמיות" ו"גזענות". ארגונים יהודיים בינלאומיים היו דורשים את הקמתו מחדש באופן מיידי ונקיטת צעדים חמורים נגד המבצעים. רק במדינת ישראל, בראשותו של אריאל שרון, יכול בית כנסת שנבנה על שמם של שני יהודים שנרצחו ע"י מחבלים באמצע מלחמה, להיות "נמחק באופן צודק" מעל פני האדמה, לאחר שהוכרז "מאחז בלתי חוקי". אי אפשר להבין זאת.

למרות הזוועה של הפעולות שבוצעו היום, חובה עלינו להבין מה בעצם קורה. לפני שעות בלבד הודיע הרמטכ"ל שעוד "מאחזים בלתי חוקיים" ייעקרו. צה"ל מוכן "לבצע את מה שנדרש ממנו". מה פירוש הדבר?

תבינו – אין הכוונה רק ל"מאחזים" – בין אם הם 'חוקיים' או 'בלתי-חוקיים'. אריאל שרון מתכוון לבצע מעשים כאלה בכל שטח רצועת עזה וברוב יהודה ושומרון. הוא מתכוון לתת את הפקודות ומצפה שהצבא וכוחות הבטחון האחרים "יבצעו את אשר נדרש מהם". לגרש אנשים מבתיהם. להרוס קהילות שלמות ולמחוק אותן בעזרת בולדוזרים. לעזוב את ארץ ישראל לטובת אויבינו – שכנינו צמאי הדם שכל רצונם להרוס את מדינת ישראל.

חיילים צריכים למלא פקודות. זוהי המהות של להיות חייל. הבוקר ראיתי חיילים מסוג שונה. ראיתי קצינים שמאוד לא מצאו חן בעיניהם הפקודות שניתנו להם, אך לא היתה להם ברירה אלא למלא אותן. אחרים מביניהם לא הראו כל רגשות מסוג כל שהוא. אבל היו כאלה שפשוט שמחו – הם חייכו, צחקו ונהנו מהמעשה המרושע שלהם – פינוי גברים, נשים וילדים מבית הכנסת שלהם, ממקום עבודת ה', ומאדמתם. הם היו מסוגלים להתלוצץ על כך, הם יכלו ללעוג לנשים הבוכות, שניסו להסביר מדוע הן אינן יכולות לעזוב את בית הכנסת. "אין לכם בית כנסת בשכונה שלכם?" קראה אחת הנשים אל החיילים והחיילות שמשכו אותה מהמקום.

זה מה שמפריע לי באמת. כתוב, שבשעה שמשה היה עדיין על הר סיני, אחרי שקיבל את עשרת הדברות, היהודים למרגלות ההר החלו לעבוד את עגל הזהב. ה' ציווה על משה לרדת מן ההר כדי לטפל בעם. כאשר הגיע משה למרגלות הר סיני הוא התרגז. לא כל כך עקב העובדה שהאנשים בנו עגל זהב והשתמשו בו לעבודת זרה. יותר, בגלל העובדה שהיו אנשים ששרו ורקדו באושר מסביב לעגל. לבצע פשע נתעב כזה, זהו דבר אחד, אבל לשמוח עקב כך, זה כבר בלתי נתפס. ישנם פרשנים המסבירים שזוהי הסיבה שמשה זרק ארצה ושבר את לוחות הברית הראשונים, בגלל השמחה והעליצות שבטאו חלק מהעם.

כך הדבר גם כאן. הלגיטימיות של הפעולות שובצעו היום נתונה לויכוח. זוהי סוגיה פוליטית מסובכת, וישנן דעות שונות. אבל לשמוח על כך? זה, לדעתי, שווה לריקוד מסביב לעגל הזהב. אך במקרה זה, יתכן כי יהיו הרבה יותר מעגל אחד. יהיו אולי הרבה עגלי זהב. ואם ישנם כאלה הנהנים לסלק אנשים מבתיהם בכוח, אנו במצב עגום מאוד. אני מקווה ומתפלל שעגלי הזהב יותכו מהר ושכולם יכירו בזכות העם היהודי לארצו – לארץ ישראל – לכל ארץ ישראל. ואז תהיה לנו סיבה לשמוח – נשיר ונרקוד ביחד, לא סביב עגלי הזהב, אלא לכבוד ארצנו היקרה שניתנה לנו ע"י ה'.

בברכה מחברון.