חיילים, מתנחלים אבנים ו...

שמעון כהן , ט"ז בניסן תשס"ד

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי
אל תאמרו קטנוני ואל תאמרו רדוף פחדי רדיפה תמידיים. מבחינתי, את כל החשדות נגדם אספו העיתונאים שלנו בכישרון רב ובהתמדת אין קץ ראויה לציון.




והפעם עסקינן בצילום גדול שפורסם בעיתון 'ידיעות אחרונות' של ערב שבת 3.4.04. הכתבה עסקה באופי ההתנגדות של תושבי המאחזים בפינויים. אם לומר את האמת, הכתבה מעניינת, מציגה באופן מורכב את דעותיהם של מספר רבנים בולטים באשר לאופי ההתנגדות הרצוייה. בכתבה פורטו עיקרי המונח 'שק תפוחי אדמה' ולעומתו המונח 'דג מפרפר', צורות שונות של התנהלות גופנית בבוא חייל או שוטר לשאת את הנאחז בסלעי המולדת ממקומו.

אם לא נתעקש לדרוש מכותב הכתבה סטנדרטים מיוחדים של סיקור, אפשר לומר שעם הכתבה עצמה אין לי בעייה מיוחדת. הבעייה מתחילה עם התמונה, ותמונות, אתם יודעים, יכולות לומר הרבה יותר מאלף מילים בתוך פחות משנייה.

התמונה שנבחרה לדיון באופי העימות מול חיילינו המוצאים עצמם, בעל כורחם, מול המתיישבים, הייתה תמונה שצולמה על ידי סוכנות אי. פי.. ובתצלום חייל חגור היטב ומקוסד כדבעי מול ילד קטן שבידו אבן רגע לפני השלכתה.

עד כאן הנתונים, מכאן והלאה המסרים.

מבט, ולא רק מרופרף, מקבע בתודעת הקורא את העובדה המוחלטת שהילד (הפוחח, ללא ספק...) מתכוון לזרוק את האבן על החייל. אין ספק, ראינו. עובדה!

על מנת להשלים את התדמית, אותר לצורך הצילום, ילד שנדמה היה שצריך לשלם לו כסף על כך שעטה על עצמו את כל מאפייני ילד המתנחלים הטיפוסי. כיפה גדולה מעטרת את ראשו, ציצית מתבדרת על בגדיו, כל תנועותיו אומרות נחישות ו'עוצו עיצה ותופר', ובסך הכל אין מה לומר, ממש פרסומת ל'מתנחלונים', חטיף חדש מבית היוצר של ידיעות אחרונות.

חצי שנייה לאחר שראיתי את התמונה המרשיעה, ושלוש וחצי שניות לפני שמלמלתי לעצמי משהו על העשבים השוטים שצומחים בערוגתינו, החלטתי להעיף מבט נוסף בילד (שאגב נראה חמוד למדי).

קירבתי את העיתון למרחק של סנטימטר ורבע מעיני, וכבר לא הייתי צריך להפעיל נטיות שרלוק-הולמסיות מיוחדות כדי לגלות מיד את מה שקצת קשה לראות ברפרוף סתמי של עיתון, וגם לא בקריאה רגילה של עיתון.

להפתעתי, או שמא שלא להפתעתי, אישוניו של העלם הצעיר פתרו לי את הסוגייה. מתחתי סרגל מזווית הראייה של משליך האבן, והנה הוא בכלל לא זורק את האבן לעבר החייל, אלא לעבר מישהו אחר, רחוק יותר, שאינו נמצא בפריים של התמונה. הצצה נוספת אל התמונה מחזקת את המסקנה. הנה, גם חבר שלו, זה, ארוך השיער שמאחור, גם הוא מסתכל לאותו כיוון בדיוק, שם ככל הנראה מסתתר גורם עויין כזה או אחר, הרהרתי. בשלב הזה אני מתבונן בחייל עצמו ומבחין באצבעו המכוונת אל הקרקע, נדמה לי שכמעט אפשר לשמוע את קולו מרעים על הילד "תוריד את זה מיד".



כן, כן, גם אני דאגתי שמא בשל חילופי העונות דבק בי וירוס מחלת הרדיפה. על מנת להזים את החשד הכואב הזה נטלתי את אותה פיסת עיתון וערכתי נסיון על כמה מידידי (ניסוי בבני אדם! איפה ארגוני זכויות האדם כשצריך אותם?). הצגתי בפניהם את הכתבה למשך זמן מה, ואז שאלתי 'מה ראיתם כאן?' התשובה הייתה מגומגמת, נבוכה אבל אחידה - 'לא נעים לומר, אבל ילד מתנחל זורק אבן על חייל'.

על מנת לאשש את מסקנות הבילוש שלי אחר אירועי הרקע האמיתיים לתמונה החלקית יצרתי קשר עם אחד הנוכחים באירוע עצמו, ואכן תשובתו חתמה את הגולל על תדמית הפרחח משליך האבנים על חייל צה"ל. "הייתי במקום", הוא מספר "הילדים זרקו שם אבנים על ערבי שכן שהגיע ל'חזון דוד' וזרק אבנים וסלעים על הקהל שהיה במקום. המשטרה לא עשתה כלום נגדו, עד שהגיעו החיילים וניסו לבלום את הילדים שדווקא כן הגיבו. ואז הגיעו העיתונאים, והיו שם המוני עיתונאים, וצילמו אותם בשלב הזה".

כאן מגיע שלב השאלה הזהה והמיתממת:

מה ראו עורכי 'ידיעות אחרונות' להצמיד לכתבה על אופן ההתנגדות לפינוי מאחזים, תמונה חלקית ומגמתית, תמונה שרק מבט מעמיק וחשדני מגלה את כולה?

תשובות מחכימות תתקבלנה בברכה.