הפסיון של כורש

אם יוחלט פעם להעניק לי פרס יצירה מאיזושהי קרן ממשלתית לקולנוע, ואם ההחלטה האמיצה הזאת תעמוד במבחן בג"ץ, אני כבר יודע מה לעשות בו: סרט רגיש על חיבוטי נפש של קרבנות אלימות.

חגי סגל , ח' באייר תשס"ד

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
אם יוחלט פעם להעניק לי פרס יצירה מאיזושהי קרן ממשלתית לקולנוע, ואם ההחלטה האמיצה הזאת תעמוד במבחן בג"ץ, אני כבר יודע מה לעשות בו: סרט רגיש על חיבוטי נפש של קרבנות אלימות. יותר נכון, סרט רגיש על מרקם היחסים הסבוכים שבין בריונים מועדים לבין שקי האיגרוף שלהם. ברבות השנים אקרין אותו בפני צאצאי המשתאים, ובסוף אגיד להם מה שאמר האפיפיור כשהקרינו לו את הפסיון של ישו: ככה זה בדיוק היה.

במערכה א' אני אראה משפחה נעימת סבר סועדת פת ערבית. אבא ג'ו, אמא בטי, ושני ילדים מתבגרים בעלי אינטלגנציה רגשית גבוהה במיוחד, אדם ודברה. הם משוחחים בניחותא על חידת התפשטות היקום, על אמנת קיוטו ועל הרפורמות במעמד האישה באלבניה, כשפתאום כבה החשמל בבית. ג’ו קם לאיטו, מגשש דרכו בכיוון קופסת גפרורים, ואז בוקע מבחוץ צחוק פרוע, מבהיל, ושמשת החלון בסלון מתנפצת לגורמים. אבן גדולה נוחתת במרכז החדר. אמא בטי צווחת בפחד. דברה מקיאה. אבא ג’ו, מתאגרף בדימוס, משתטח כמו שפן מתחת לשלחן. זרזיף דם מבעבע מאפו של אדם המבועת וזורם במורד הסנטר היישר אל חולצתו הצחורה. קול צעדים מתרחקים נשמע בחצר.

הם קופאים על מקומם דקה או שתיים, ואז אבא ג’ו מתעשת סוף סוף, יוצא החוצה עם אקדח שלוף ומחדש את אספקת החשמל לזירת הארוע. גם אמא בטי מתעשתת ואומרת שלדעתה מדובר במעשה שובבות גרידא של כורש, התעלולן השכונתי. ג’ו מצהיר בהן צדקו שמחר בבוקר הוא ישבור לברנש את כל העצמות, אבל עד זריחת השמש הוא נרגע מעט, ומסתפק בשבירת המשקפיים. בכל זאת, בטי חושבת שהוא הגזים. כמשפטנית במקצועה וכאשת מצפון באופיה היא סבורה שהיה צורך לקיים תחילה הליך של שימוע לכורש או לפחות להתייעץ עם קציני מבחן, כי מי יודע מה גרם לו לעשות מה שעשה. מוכרחים להקשיב לגירסה שלו, היא נוזפת בג’ו.

הנה הגירסה שלו, מצביע ג’ו על החלון המנופץ בסלון ועל האף הפצוע של אדם, אבל אפילו אדם עצמו לא משתכנע. למה לא דיברת אתו לפני שהלמת בו? מוכיח אדם את אביו. ג’ו מושך בכתפיים. הוא מפרש את התגובה הסלחנית של שארי בשרו כתגובה פוסט טראומטית של הפיגוע אמש.

מערכה ב': שכנים מזעיקים את אבא ג’ו מהעבודה באמצע היום, בגלל עשן שבוקע מאחורי הבית. מישהו שרף את המוסך, עקר את עצי הדובדבן, שפך סוכר למיכל הדלק של המכסחה וגנב את התכשיטים של בטי. ג’ו חש לפאב הסמוך, שולף משם את כורש השתוי, ושובר את שתי שיניו הקדמיות. כשהוא שב הביתה, מקדמים אותו בני משפחתו בראש מושפל. כיסחתי לנבל את הצורה, הוא מנסה לעודד את רוחם. "מי אמר שהוא אשם?", מדהימה אותו הבת דברה.

הוא בעצמו אמר, מבהיר ג’ו ההמום, אפשר עדיין לשמוע את הודעת קבלת האחריות שלו במזכירה האלקטרונית. ("שלום, מדבר כורש, ראש הזרוע הצבאית של כת השטן, זה לא פייר שלכם יש מוסך ודובדבנים, ולי אין, אז שרפתי אותם").

דברה לא משתכנעת. היא נותנת באביה מבט אמהי: "תבין משהו, אבאל'ה, לא יתכן שכורש כל-כך רע סתם ככה. בטח קרה לו משהו פעם. אולי ההורים שלו התעללו בו כשהיה קטן, אולי יש לו באג נפשי מולד, ואולי אנחנו בעצמנו עשינו לו יום אחד פרצוף חמוץ בלי כוונה או פגענו בטעות בזכות הקניין שלו או בזכותו להגדרה עצמית, קשה לדעת עכשיו". ג’ו משפיל מבטו ומבטיח לפשפש במעשיו ולתקן דרכיו, כדי שכורש לא ייאלץ להכות בהם פעם שלישית.

מערכה ג': כורש מכה בשלישית. הוא חודר באישון ליל לבית, שופך חומצה על דברה ושוחט בדם קר את הכלבה רוקסי. ג’ו זועק בחרון ונשבע שידו הארוכה עוד תלפות את צווארו של הנבל עד צאת נשמתו ועד בכלל.

על גופתי, צועקת אשתו בטי, ובאמת חוסמת בגופה את פתח הבית. תני לי לגמור אותו, מתחנן ג’ו, אבל בטי מתעקשת. היא מסבירה לבעלה הנסער שהמצב הרבה יותר מורכב מכפי שהוא מצטייר על פניה הכוויים של בתם הבכורה או על קברה הטרי של רוקסי. לדעתה, למרות התקיפה הברוטאלית, ואולי דווקא בגללה, הולכת ומתבהרת חפותו של כורש. הייאוש בכבודו ובעצמו דחף אותו עם חומצת מלח לחדר של דברה ועם פגיון חד למלונה של רוקסי. פשוט לא יכול להיות שכל הרוע הזה נובע מאליו, ממעמקי נפש אפלה. הרי יצר לב האדם טוב מנעוריו. לכן צריך להקפיד על מינון סביר של עוצמת התגובה, ואולי אפילו כדאי לנסח קוד אתי של כללי הטיפול בכורש.

ג’ו רוקע ברגליו, אך מגלה שוב שהוא בדעת מיעוט. בטי, אדם וגם דברה הכוויה תובעים ממנו לא רק איפוק עילאי אלא אף הבנה למניעיו של החוליגן. אדם מצטט הוגה מזרח תיכוני ממוצא פולני, אשר אמר פעם ברגע של יאוש אזורי, שאין אנשים רעים, יש רק מצבים רעים.

מערכה ד': אחת השכנות באה להשתתף בצערם של ג’ו ובני ביתו, ומגלה ששלושה מהם עסוקים בתינוי צרותיו של כורש כלשהו. במשך שעה ארוכה הם מתארים את מסכנותו המשוועת ותוהים כיצד אפשר לעזור לו, לפייס אותו, לבקש את סליחתו. אני מכירה רק כורש אחד בסביבה, נבוכה השכנה, אבל אתם בטח לא מתכוונים אליו. דווקא כן, מבהירה בטי.

מערכה ה': ג’ו מתעורר באמצע הלילה לשמע מלמולי שינה של אשתו: "כורש המסכן, כורש, אתה סובל כל-כך בגללנו, הוי כורש". הוא מגדף חרישית ומסתובב לצד שני.

מערכה אחרונה: ג’ו, דברה ואדם חוזרים הביתה מבילוי משותף בקאונטרי קלוב ומוצאים במטבח את גופתה המבותרת של אמא בטי. לצידה יושב כורש, משועשע משהו, ועל ברכיו סכין מגואלת בדם. ג’ו שולף אקדח ונערך לירות בו לאלתר, אבל דברה ואדם מסוככים עליו בגופם, מגרשים את אביהם לחדר אחר וכולאים אותו. האקדח שנראה במערכה הראשונה לא יורה במערכה האחרונה. ממש לא. אוף, איזה אבא פרימיטיבי, מתנצלת דברה בפני האורח הרוצח ומגישה לו ממחטת לחות, בטח עבר עליך יום קשה.

סוף.

הרשימה התפרסמה במדור הסאטירי של עיתון "נקודה"