חבר'ה מחייכים מחלקים ירקות(!!!) בחינם(!!!) זו היתה התמונה שקידמה את פני עוברי הדרכים הרבים בכבישי הארץ לפני משאל מתפקדי הליכוד. בצמתים רבים ניצבו "מחלקי הירקות" ובתגובה לתמיהות העוברים ושבים, הוסיפו איחולי "ישר כוח ובהצלחה מתושבי גוש קטיף", וגם המלצות על מתכון דליקטס לסלט.

המאבק על ליבם של מתפקדי הליכוד העמיד אתגרים מסובכים: עמידה בלוח זמנים בלתי אפשרי, הצורך בהתגייסות המונית ובפעילות מתוך נחישות, הצורך לפעול ביחד כל החוגים מתוך הבנת גודל המדרגה שבה אנו מצויים.

נראה כי במאבק זה למען ארץ ישראל הוכיח עם ישראל לעצמו ש'האמת מנצחת' ואי אפשר להפסיק את תנופת הבנייה, את תהליך הגאולה שבעיצומו אנו נמצאים. הגם שלא תמיד הכל נראה טוב, עם ישראל מאמין שהכל יסתדר ויהיה טוב בעז"ה.

על כל אלו רציתי להאיר נקודה שנחשפה במהלך מאבק זה: מקוריות חיובית.

לראשונה במאבק זה יכולנו לראות את המוח היהודי, כן זה "שממציא לנו פטנטים", בשיא פעילותו ופעולתו. ראינו את יכולתו לחשוב באופן חיובי מתוך שמחה ואמונה בצדקת הדרך ומתוך כך לייצר פעילות חיובית בכל תחומי המאבק.

דוגמאות רבות לכך ובודאי לכל אחד דוגמאות פרטיות משלו.

הסיסמאות שליוו את תחילת המאבק היו בעלות מסר שלילי: "הצבעת בעד קיבלת פרס". בלחץ פעילי השטח הוחלפה הסיסמא לבעלת מסר חיובי: "אוהבים אותך שרון ומצביעים נגד". סיסמת "צה"ל מזהיר" הוחלפה ברופא השיניים..."מתנתקים מהעקירה מתחברים לשורשים".

השינוי, לדעתי, סייע במאבק.

אנחנו מתקרבים אל חג השבועות. בספרו "אם הבנים שמחה" אומר הרב יששכר שלמה טייכטל כי הטעם לכך שאנו נעורים בליל שבועות הוא כי עלינו לכפר על כך שלא נעורנו במעמד הר סיני ולא התכוננו כראוי. עוד כתב, כי בחטא המרגלים כל אותו הלילה בכה העם. אבל איך זה התחיל?
זה התחיל מכך שהמרגלים הלכו, מבית לבית, דיברו עם האנשים רעות על הארץ ובכו. כך מבית לבית הצטרפו עוד לבוכים ובסוף כל העם בכה.

מזכיר לכם משהו?

כן, הרב טייכטל כותב עוד בספרו כי התיקון יהיה כאשר יעברו מבית לבית וידברו טובות על ארץ ישראל.

נו..אז אנחנו בדרך הנכונה.

באחד מערבי "סיורי המתפקדים" נקשנו ו.."עם ישראל פתח את הדלת".

"תשתו משהו? – בואו תשבו תאכלו – אתם משם? וואי כל הכבוד לכם!", אמרו לנו בבית אחד. בבית אחר התנהל דיון נוקב. בעל הבית טען כי יש להתנתק. "אתה יכול לחשוב שבבית של חברה שלי שנרצחה יגורו מחבלים?" נשאל, והוא השיב: "נכון, זה כואב". אז אמרנו לו: "זה לא כואב, זה מזעזע ומחריד". ובסוף נואשנו, הצענו שרק לא ילך להצביע. אבל אז התעקש: "אני הולך להצביע, נגד!!!"

בסיור פארקים נתקלנו במשפחה "מנפנפת".

"אני מתפקד ואני אתכם מצביע נגד, תאכל משהו?"

- לא תודה לא צריך.

- אם אתה לא אוכל אני מצביע בעד!".

אז אכלתי.

לא רחוק משם גילינו "חמולה" בת כ 15 איש, שכל אחד מבניה נפנף בתורנות. הצענו להם ירקות לסלט כי זה היה רלוונטי. בשלב זה נותרתי אני ב"מערכה", בעוד חברי פונים לשוחח עם אנשים נוספים בסביבה.

אבי המשפחה הציע: "תטעם משהו". "בסדר", השבתי.

עתה הצטרפה אם המשפחה והחליטה כי אין די בטעימה.

אמרה לי: "שב תאכל". "מצטער" השבתי, "אני צריך להצטרף לחברי שמחכים לי".

לא הרפתה ואמרה: "תקרא להם". "לא תודה", ניסיתי שוב.

עתה עמדה בתקיפות ליד ארגז "השכנועים" שהכיל את ירקות גוש קטיף, והפך לפתע ל"בן ערובה" והודיעה: "הארגז נשאר פה עד שכולם ישבו לאכול".

נפרדנו לאחר שעה וחצי של סעודה דשנה.

- אגב, הם בכלל לא היו מתפקדים.

המדרחוב של בן יהודה בירושלים הפך אף הוא לזירת פעולה. מי שהסתובב באותם ימים שלפני המשאל במדרחוב נתקל בחבורת נערים ונערות צעירים בונים "תפאורה" - "בתים" מקרטון , ועד מהרה "הוסט המסך" ובטבורה של כיכר ציון נפתח "התיאטרון".

על ארגזים נכתבו כתובות המעידות על "תכולתם": שמות ערי ישראל וישוביה. הם נראו כ"ארגזים" הממתינים להובלה.

על "הבמה" עלו "צעירים יוצרים למען גוש קטיף", והביאו את סיפורם של"האריות הקטנים":

"אריות קטנים ישבו במערה
לפתע הגיע לשם אורח שלא נקרא
'תפתחו את הדלת', נהם הזאב הרשע
'תנו להיכנס' הוא התחנן בבקשה
'נחיה יחדיו לנצח בשלום ובשלוה
קטנים עם גדול ברעות ובאחווה'
והגורים הקטנים החלו להתווכח
מה לעשות בזאב הצורח
הבכור אמר אני בדילמה
שמתחלקת בין אולי ושמא
השני היה יותר החלטי
"רק לא לפתוח! הוא טורף אמיתי!"
שני האחים החלו להתווכח
(יש סיבה, זה לא טעם או ריח)
מן הון להון הזאב איבד סבלנות
'שמעו לי, חתיכת אכולי גזענות
לזאב כמוני יש המון כוח
כדאי לכם מיד עכשיו לפתוח!'
מאיומים למעשים עבר הזאב
והפך את עורו מאוהב לאויב
תוך שניות הוא חשף את שיניו
הרתיע, הפחיד וירק אש מעיניו
ימים שלמים הוא השמיע יללות
והגורים לא נרדמו גם בלילות
לפתע קם האח השלישי
'יש לי רעיון אמר בקול חרישי
בואו נכניס את הזאב למסדרון
רק את זה ניתן וגם איזה חדרון
יש חדר פנוי של אחינו התינוק
אותו נעביר למקום אחר ורחוק'
ישבו לחשוב האחים שעייפו מלהילחם
מהו סוף הסיפור? זה תלוי רק בכם!".

הבטתי סביבי. תחילה התבוננו כמה צופים, ולאט לאט, נאספו עוד אנשים שהצטרפו אל החבורה הצוחקת לשמע הטקסט ההומוריסטי. לקראת סופה של "ההצגה" עמדו עשרות אנשים צוחקים מריעים ומוחאים כפיים.

במשאל ניצחנו אבל בלי המוח של החבר'ה, בלי ההומור החיובי, איפה היינו היום?
לכן רציתי לבקש: ת-מ-ש-י-כ-ו!

תהיו חיוביים, תהיו מקוריים, תצחיקו ותחשפו את העוצמה.

ראינו "כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים".