בוריס חוצה קווים

נשיא ארה"ב לא בזבז זמן. מיד עם היוודע תוצאות משאל הליכוד, שהצביעו על הפרש תלת ספרתי כמעט לטובת המתנחלים, הוא חייג אישית מחוותו בטקסס לחוות השקמים. מר שרון המסכן הרים את השפופרת והחסיר פעימה.

חגי סגל , ט' בסיון תשס"ד

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
נשיא ארה"ב לא בזבז זמן. מיד עם היוודע תוצאות משאל הליכוד, שהצביעו על הפרש תלת ספרתי כמעט לטובת המתנחלים, הוא חייג אישית מחוותו בטקסס לחוות השקמים. מר שרון המסכן הרים את השפופרת והחסיר פעימה. היה לו ברור שהנשיא מתקשר אליו כדי להציג לו אולטימטום נחרץ: או שהמשאל יבוטל רטרואקטיבית או שמטוסי חמקן אמריקניים יפציצו עוד הלילה את מצודת זאב. "יס, מיסטר פרזדינט", רעד קולו.

אבל הנשיא, כך התברר מיד, היה חביב מתמיד. חביב ותכליתי. אריאל, הוא אמר לראש-הממשלה, תעשה לי טובה. בטח שמעת שהמצב שלי כאן בסקרים לא הכי טוב. אני מוכרח קצת עזרה מהבחור המדהים הזה שניהל את הקמפיין נגדך.

עוזי לנדאו? גמגם ראש-הממשלה.

לא, לא לנדאו.

אולי ישראל כץ?

לא, לא כץ. המתנחל ההוא, מה שמו?

גוזלן?

יס, אקסאקטלי, גוזלן. רק הוא יכול להציל אותי עכשיו מג'ון קרי. איך אני מגיע אליו?

בו בלילה הועבר לחדר המצב בבית הלבן כל המידע הנחוץ על הקמפיינר המזהיר מיש"ע, אבל לגוזלן לא היו שום כוונות לרעות בשדות זרים. מבחינתו, מסעו האביבי לגבולות הקו הירוק סיפק את יצר הנדודים שלו לחמשים השנים הבאות. אחרי חולון, בת-ים וקרית מלאכי אי אפשר לפתות אותו עם וושינגטון וניו-יורק. ואולם, כמחוות הוקרה לנשיא הוא ניאות לפקסס לבית הלבן שתי סיסמאות מנצחות: "הצבעת קרי, קיבלת את פרס", וגם: "אוהבים אותך ג'ון, אבל מצביעים ג'ורג'".

ואמנם, בבתי ספר ליח"צנות ולייעוץ אסטרטגי ישננו עד דור אחרון איך הצליחו גוזלן ועמיתיו לגייר בתוך שבועיים את מתפקדי הליכוד ולמסור גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, שמאלנים ביד ימניים ומתנתקים ביד מתנחלים. מאב לבן עוד יסופר כיצד כבשו מתיישבים עבדקנים את סניפי הליכוד בשפלה, ובידיהם רק חסה ללא תולעים. מה שלא כל-כך יסופר, ואולי מוטב כך, הוא שלחלק גדול מאוד מהמתנחלים שפשטו על בתי המתפקדים היתה זו הפעם הראשונה בחייהם שבה חצו מערבה את הקו הירוק.

כן, עיניכם הקוראות: בעוד התקשורת עושה תמיד מטעמים מישראלים יושבי פלשת שמטעמים עקרוניים או נפשיים אינם חוצים מזרחה את הקו הירוק, היא לא מספרת לכם על תופעה מקבילה בצד השני של הקו. כלומר על אלפי מתנחלים שלא ירדו מעודם מגב ההר אל שפלת החוף שלמרגלותיהם. הם מתניידים ללא הרף בין בית-אל לעתניאל או בין עפרה לאלקנה, אך לעולם אינם מטריחים עצמם לתל-אביב ובנותיה. לא, מטעמים אידיאולוגיים, חלילה, אלא מטעמי חוסר זמן או חוסר עניין. "אין לנו מה לחפש שם", הסביר לי פעם בוריס ועווית בוז על שפתיו.

לפני עידן ועידנים הוא עלה ארצה מרוסיה עם אחיו, פאבל, ובנתב"ג הם נפרדו לעד. בוריס השתקע ביש"ע, פאבל התמקם ברצועת החוף, ומאז דיברו רק בטלפון, לא לעיתים קרובות מדי. פאבל מפחד לבקר אצל בוריס, בוריס שונא להזיע בגוש דן, וכך עוברים עליהם חייהם הבוגרים בלי שייתראו איש עם שאר בשרו. אשתקד הם כמעט נפגשו בחתונה משפחתית ברמת גן, אבל כשבוריס הגיע למחסום מודיעין נפלה עליו אימת הכרך הגדול, והוא הסתובב חזרה לשטחים.

ואולם, כפי שכבר פסק רבנו נחמיה, פיקוח נפש דוחה כמעט את כל המצוות שבתורה, ולרגל משאל הליכוד כבר לא נשארה לבוריס ברירה. גוזלן העלה אותו ממש באוזניים על אוטובוס שעשה דרכו לבתי מתפקדים מתלבטים בשפלה, וכדי שלא יערוק ברגע האחרון הושיב אותו שם לצידי.

במחצית השעה הראשונה של הנסיעה הוסחה דעתו באמצעות האזנה להנחיות של ארציאלי בדבר המשימה העומדת לפנינו. הוזהרנו שלא להשמיץ את ראש-הממשלה, כהרגלנו, ובעיקר להשתדל לא לנקוש על שום דלת בדקות הסיום של הפיינל פור. ליכודניק שאנשי ימין קיצוני מטרידים אותו באמצע זריקת עונשין גורלית של מכבי עלול להתנתק בתגובה אפילו מירושלים.

כשארציאלי התחיל להעמיס עלינו תקליטורים קורעי לב של נוה דקלים ועגבניות שרי מעצמונה, הצצתי בבוריס וראיתי אותו משעין מצח על החלון ומביט החוצה כמכושף. עיניו נפערו בתדהמה לנוכח התנועה הסואנת במבואות גוש דן, הכבישים הרב מסלוליים, המחלפים הפתלתלים וההמולה המטרופולינית הכללית. "מה זה פה, מנהטן?", שאל אותי ברצינות גמורה.

לא, בוריס, השבתי לו, זה צומת חולון.

"והבתים הגבוהים האלה מסביב?".

סתם בתים של יהודים, בוריס.

פניו נפלו: "לא ידעתי שיש כל-כך הרבה שמאלנים".

האוטובוס המשיך אל תוך העיר, מול השמש הצונחת לתוך הים (סנסציה בפני עצמה לדיירי גב ההר), ואז שמתי לב שלא רק בוריס צמוד לחלון. כל הנוסעים, למעט הנהג, גילו עניין עצום בנעשה בחוץ. הכל שם נראה להם זר ומוזר. הם, שנשלחו להבהיר לליכודניקים הפתאים את הניואנסים הגיאופוליטיים שבין כפר דרום לעזה, התקשו להבחין בין מגדלי עזריאלי לשרתון סיטי טוואר. עיניהם נפערו בתמהון כאילו היו תיירים סיניים בסיור שטיבעלים בבני-ברק או תיירים מבני ברק במסעדת שרצים בבייג'ין. במיוחד הפליאה אותם תופעת אצני הג'וגינג מכל המינים והגילאים. אחד האצנים, זקן בן 80 עם קוקו ועגיל באוזן, גרר מחיאות כפים סוערות בתוך האוטובוס. לרגע שכחנו מכל צרות ההינתקות.

אחרי כמה דקות הורידונו באחד הצמתים, הפקידו בידינו רשימות ממוחשבות של מתפקדים מקומיים, וביקשו שנחזור עד 22.00. בוריס התחנן שלא ניסע הביתה בלעדיו במקרה שיתמהמה קצת, פן לא ימצא לעולם את דרכו חזרה. נתתי לו יד והלכנו לכתובת הראשונה, אל אם חד הורית שהתפקדה בשעתה לליכוד על רקע רומנטי, והיתה משוכנעת שנצרים זה ליד נצרת. חיש קל העמדנו אותה על טעותה, וסחטנו ממנה הבטחה להצביע נגד. אחר-כך טיפסנו לקומה השביעית, למשפחה חילונית למהדרין, שאמרה לנו שמה שהרבי מליובאוויטש יפסוק, ככה היא תצביע. מיד שלפנו לה פסק הלכה טרי של הרבי, ובזאת צירפנו עוד שלושה קולות חשובים למאגר המתנגדים. כעשרה מתפקדים נוספים עברו דירה מאז התפקדותם, חמישה היו במקלחת, ושלושה לא פתחו את הדלת. השארנו להם את העגבניות והתקליטורים בחוץ, וקיווינו לטוב. בכלל, התרשמנו מאוד מסידורי הבטחון הקפדניים בבתי המתפקדים (אינטרקום, פלדלת וכלב בכל בית). הרבש"ץ שלנו רק יכול לחלום עליהם.

בעשרה לעשר נקשנו על הדלת האחרונה. אחרי דקה ארוכה היא נפתחה למחצה בידי גבר בגיל העמידה, ממוצא מזרח אירופי, שמשום מה היה מוכר לי מאיזה מקום. התחלתי להסביר לו שאסור לגרש יהודים מהבית, אבל שמתי לב שהוא בכלל לא מקשיב לי, אלא מסתכל כמו עגל על בוריס. גם בוריס הסתכל עליו באופן מוזר. פתאום הם נפלו אחד על כתפי השני ביבבות כבושות. בוריס ופאבל נפגשו סוף סוף בארץ ישראל.

הרשימה התפרסמה במדור הסאטירי של גליון 'נקודה'