סיפור על אהבה וחושך

לפני שנים רבות היה הדבר. עם ישראל היה בעיצומו של תהליך שיבה אל ארצו אחרי תקופה ארוכה של גלות. הוא רצה מאוד לשוב אל הארץ, בעיקר מפני שסבל ונרדף והשתוקק לפינה משלו תחת השמש, אבל גם מפני שהתגעגע אל מולדתו ואהב אותה.

אמונה אלון , כ"א בסיון תשס"ד

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
לפני שנים רבות היה הדבר. עם ישראל היה בעיצומו של תהליך שיבה אל ארצו אחרי תקופה ארוכה של גלות. הוא רצה מאוד לשוב אל הארץ, בעיקר מפני שסבל ונרדף והשתוקק לפינה משלו תחת השמש, אבל גם מפני שהתגעגע אל מולדתו ואהב אותה.

לא כל העם השתתף בתהליך השיבה. רבים העדיפו להישאר בגולה ולקוות לטוב. אבל השבים האמינו שארץ ישראל היא ארצם ושאין להם ולבניהם אחריהם מקום אחר, ולכן הם היו מוכנים להקריב למענה הרבה.

עד שהמנהיגים שלהם התעייפו.

ימים קשים עברו על העם, ובאחד הימים הקשים האלה קמו רוב המנהיגים והודיעו שהגיע הזמן להתחיל לסגת מן התוכנית המקורית. פתאום התחוור להם כי ארץ ישראל לא נשארה ריקה כאשר עם ישראל נעדר ממנה, וכי לא זו בלבד שבני עם אחר התיישבו בה בינתיים והתרגלו לראות בה את ארצם שלהם, אלא שמדובר בעם עז ונועז. עריו בצורות וגדולות מאוד. קשה להילחם בו, ואי-אפשר לנהל עמו משא ומתן.

נחושים היו עשרת המנהיגים, מנוי וגמור היה עמם לרפות את ידי ההמונים עד שיבינו כי מול אויב כל-כך איתן אין לעם ברירה אלא להתקפל. כל האמצעים היו כשרים בעיניהם כדי להעביר את התוכנית התבוסתנית שלהם, כולל הוצאת דיבת הארץ והצגתה כ"ארץ אוכלת יושביה".

אין זה פלא שאיומיהם, על מה שצפוי לעם ישראל אם ירהיב לעמוד על שלו, פעלו בסופו של דבר ובסופן של מניפולציות את פעולתם: רוחו של רוב העם נשברה. רוב העדה נשאה את קולה בבכי, לא פחות. ועל רקע הבכי הזה, מול הייאוש הזה מיכולתו של עם ישראל להיאחז בארצו, נשמעו מן הסתם הכרזות חגיגיות על "יום היסטורי".

רק מיעוט קטן התנגד להתנתקות של העם מתהליך שיבתו אל ארצו ואל עצמו. המיעוט הזה הבין שאם מתחילים להתייאש אי-אפשר להפסיק, והמיעוט הזה צעק אל רוב העם: אל תאמינו למנהיגים האלה, אל תיכנעו לאויב המבקש לסלקנו מכל הארץ, "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". אבל רוב העם לא אבה להקשיב למיעוט המתעקש, ולא אבה לשעות לטענותיו כי "טובה הארץ מאוד מאוד".

כשניסה המיעוט לשכנע כי יכולתנו לרשת את ארצנו אינה נובעת מהיותנו חזקים מאויבינו אלא מהיותנו צודקים מהם, כעס רוב העם והתכוון לרגום את מנהיגי המיעוט באבנים.

המיעוט שהתנגד להתנתקות היה דומה לילד הולנדי, שעומד וסותם במו-אצבעו את החור שבסכר וכל אנשי הכפר טוענים שאין חור וצועקים עליו שיסתלק כבר ויפסיק להפריע.

אחר-כך התייבש עם ישראל במדבר ארבעים שנה, עד שמתו כל אנשי דור המתייאשים וקם דור חדש שרצה את ארץ ישראל די הצורך לזכות בה.

והסיפור הזה נקרא "חטא המרגלים" והוא מסופר כידוע בספר במדבר, בפרשת "שלח לך" שקוראים אותה בבתי הכנסת בשבת הקרובה.



המאמר פורסם בידיעות אחרונות.