הרבה ישראלים נאורים הזדעזעו לשמוע כי ע"פ סקר שנערך במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, 64% מן הציבור היהודי בישראל סבורים שהמדינה צריכה לעודד הגירה של ערביי ישראל לחו"ל. כלומר, 48% מאזרחי ישראל תומכים למעשה בטרנספר של 20% מאזרחי ישראל.
בעוד שהמצע המדיני של המפלגה הימנית ביותר בכנסת מתייחס לכל היותר ל"טרנספר" במובן של מציאת דיור-קבע לפלשתינים שממתינים מאז 1948 במחנות פליטים ביש"ע, מתברר שרוב הציבור היהודי אינו מסתפק בכך. הוא רוצה שלא יהיו כאן ערבים בכלל.
לאנשי שמאל נוח להזדעזע מן הממצא הזה ולהגדירו כ"קשה" ו"מביש". נוח להם לקבול על העלייה ב"מפלס הגזענות", ולהתנחם בממצא אחר של אותו סקר: 60% מן הציבור היהודי בישראל תומכים בנסיגה משטחים ביש"ע, ו"הנאורים" מעדיפים כמובן להיכלל ב-60% הללו ולא ב-64% ההם (למרות שחלק מהם חופפים בהכרח).
אבל מה רוצים 60% התומכים בנסיגה, אם לא בדיוק את מה שרוצים 64% התומכים בטרנספר? אנשי שמאל אמנם מעדיפים לתלות את תמיכתם בנסיגה ברמתם המוסרית הגבוהה ובהתנגדותם ל"כיבוש", אבל בשורה התחתונה גם הם אינם אלא מחפשים דרך להעלים את הערבים מסביבתם הקרובה.
מה שהם מגדירים כ"התנגדות למדינה דו-לאומית" הוא למעשה ניסיון עיקש להתכחש לנתוניה הגיאוגרפיים של ישראל ולהפוך אותה נגד כל הסיכויים למדינה מערבית, כלומר: מופרדת לחלוטין מן הסביבה הערבית שבה היא נמצאת.
זה מה שהם מאמינים שתביא הנסיגה משטחי יש"ע, זה המניע האמיתי לאובססיה שלהם לעקור התנחלויות, וגם חומת ההפרדה עם כל הכבוד לסגולותיה הביטחוניות השנויות במחלוקת נועדה, מבחינתם, בעיקר כדי להעלים מעיניו של העם היושב בציון את העם האחר היושב בציון גם הוא.
דומה כי רבים מן הישראלים שאינם מצדדים בטרנספר פיסי של ערביי ישראל טרם נואשו מן הניסיון הישראלי רב השנים לעשות להם מעין טרנספר תרבותי: להפוך אותם ליותר משכילים, יותר מערביים, פחות ערבים ויותר מתאימים לחיות בישראל כמיעוט כנוע שמקבל על עצמו את הקודים של הרוב היהודי ונטמע בתוכו בשקט.
אירועי העשור האחרון שיבשו את תהליך הישראליזציה של הפלשתינים אזרחי-ישראל, העמידו באור מגוחך את הכינוי "ערביי-ישראל" והזכירו כי לא מדובר במיעוט אתני מן הסוג שקיים במדינות אחרות.
הצטרפותם הטבעית של הרבה פלשתינים אזרחי ישראל למאבק הלאומי שמנהלים נגדנו בני-עמם הזכירה כי הם אינם מיעוט, אלא חלק אינטגראלי מן הרוב הערבי-מוסלמי העצום במזרח התיכון שאנחנו, היהודים, מהווים בו מיעוט זעיר ובר-חיסול. ואכן 55% מן הציבור היהודי סבורים שהאזרחים הערבים מסכנים את בטחון המדינה, אך יהודים רבים עדיין מאמינים שאם רק נשפר עוד קצת את רמת החיים באום-אל-פחם יסכימו תושביה לוותר על פלשתיניותם.
הרעיון לטרנספר אזרחים ישראלים, ולו ע"י "עידוד הגירה", אינו קביל ואינו ריאלי. ובכל זאת מלמד הסקר של אוניברסיטת חיפה על עליית מדרגה בצורך הדחוף של הציבור היהודי בישראל במדינה יהודית בטוחה ודמוקרטית, ובייאושו מן הפתרונות שהציעו לו ממשלותיו עד היום.
המאמר התפרסם "בידיעות אחרונות"
בעוד שהמצע המדיני של המפלגה הימנית ביותר בכנסת מתייחס לכל היותר ל"טרנספר" במובן של מציאת דיור-קבע לפלשתינים שממתינים מאז 1948 במחנות פליטים ביש"ע, מתברר שרוב הציבור היהודי אינו מסתפק בכך. הוא רוצה שלא יהיו כאן ערבים בכלל.
לאנשי שמאל נוח להזדעזע מן הממצא הזה ולהגדירו כ"קשה" ו"מביש". נוח להם לקבול על העלייה ב"מפלס הגזענות", ולהתנחם בממצא אחר של אותו סקר: 60% מן הציבור היהודי בישראל תומכים בנסיגה משטחים ביש"ע, ו"הנאורים" מעדיפים כמובן להיכלל ב-60% הללו ולא ב-64% ההם (למרות שחלק מהם חופפים בהכרח).
אבל מה רוצים 60% התומכים בנסיגה, אם לא בדיוק את מה שרוצים 64% התומכים בטרנספר? אנשי שמאל אמנם מעדיפים לתלות את תמיכתם בנסיגה ברמתם המוסרית הגבוהה ובהתנגדותם ל"כיבוש", אבל בשורה התחתונה גם הם אינם אלא מחפשים דרך להעלים את הערבים מסביבתם הקרובה.
מה שהם מגדירים כ"התנגדות למדינה דו-לאומית" הוא למעשה ניסיון עיקש להתכחש לנתוניה הגיאוגרפיים של ישראל ולהפוך אותה נגד כל הסיכויים למדינה מערבית, כלומר: מופרדת לחלוטין מן הסביבה הערבית שבה היא נמצאת.
זה מה שהם מאמינים שתביא הנסיגה משטחי יש"ע, זה המניע האמיתי לאובססיה שלהם לעקור התנחלויות, וגם חומת ההפרדה עם כל הכבוד לסגולותיה הביטחוניות השנויות במחלוקת נועדה, מבחינתם, בעיקר כדי להעלים מעיניו של העם היושב בציון את העם האחר היושב בציון גם הוא.
דומה כי רבים מן הישראלים שאינם מצדדים בטרנספר פיסי של ערביי ישראל טרם נואשו מן הניסיון הישראלי רב השנים לעשות להם מעין טרנספר תרבותי: להפוך אותם ליותר משכילים, יותר מערביים, פחות ערבים ויותר מתאימים לחיות בישראל כמיעוט כנוע שמקבל על עצמו את הקודים של הרוב היהודי ונטמע בתוכו בשקט.
אירועי העשור האחרון שיבשו את תהליך הישראליזציה של הפלשתינים אזרחי-ישראל, העמידו באור מגוחך את הכינוי "ערביי-ישראל" והזכירו כי לא מדובר במיעוט אתני מן הסוג שקיים במדינות אחרות.
הצטרפותם הטבעית של הרבה פלשתינים אזרחי ישראל למאבק הלאומי שמנהלים נגדנו בני-עמם הזכירה כי הם אינם מיעוט, אלא חלק אינטגראלי מן הרוב הערבי-מוסלמי העצום במזרח התיכון שאנחנו, היהודים, מהווים בו מיעוט זעיר ובר-חיסול. ואכן 55% מן הציבור היהודי סבורים שהאזרחים הערבים מסכנים את בטחון המדינה, אך יהודים רבים עדיין מאמינים שאם רק נשפר עוד קצת את רמת החיים באום-אל-פחם יסכימו תושביה לוותר על פלשתיניותם.
הרעיון לטרנספר אזרחים ישראלים, ולו ע"י "עידוד הגירה", אינו קביל ואינו ריאלי. ובכל זאת מלמד הסקר של אוניברסיטת חיפה על עליית מדרגה בצורך הדחוף של הציבור היהודי בישראל במדינה יהודית בטוחה ודמוקרטית, ובייאושו מן הפתרונות שהציעו לו ממשלותיו עד היום.
המאמר התפרסם "בידיעות אחרונות"