שתיקת המוזות

במשך שבועות אחדים התהלך שכננו ארציאלי כשעל פניו נסוך חיוך מסתורי, אותו חיוך השמור עימו לשלבי הבשלה של תעלול אסטרטגי.

חגי סגל , י' בתמוז תשס"ד

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
במשך שבועות אחדים התהלך שכננו ארציאלי כשעל פניו נסוך חיוך מסתורי, אותו חיוך השמור עימו לשלבי הבשלה של תעלול אסטרטגי.

בשמאל ובשב"כ כבר יודעים שכאשר ארציאלי מחייך מתחת לשפמו את חיוכו המונה-ליזי המפורסם, אות וסימן הוא שהמתנחלים זוממים משהו. צוותי המעקב של שלום-עכשיו משקיעים הרבה יזע ואמצעי חישה אלקטרוניים כדי לאבחן בזמן אמת בת צחוק חשודה על פניו.

עוד מעט קט יתברר מדוע חייך ארציאלי הפעם, וגם מדוע נגנז חיוכו ברגע האחרון, אך הדבר מחייב הקדמה מסוימת בעניין שאינו נוגע ישירות לתחומי ההתעסקות השוטפים של מועצת יש"ע, של נוער הגבעות ושל ארציאלי עצמו: מדעי הכתיבה.

ובכן, מן המפורסמות הוא שמגזרנו לא הצטיין בדור האחרון, דור ההתנחלויות והאינתיפאדות, בתחום ההבעה בכתב.

מאז נלקחו מעימנו ש"י עגנון, אצ"ג ורבי נחמן מברסלב, שבצורה כזאת או אחרת היו קרובים יותר לאורי אריאל מאשר לאורי אבנרי, שוב לא השכלנו להעמיד אישי עט דגולים, אשר דעת הקהל משחרת למוצא פיהם או לתנובת עטם.

עם כל הכבוד לכשרונות שמבצבצים פה ושם בערוגותינו הכמושות, עדיין אין לנו מענה איכותי וכמותי לשפעת הכשרונות בערוגות הצד השני.

הספרים שלנו, השירים המולחנים, המחזות ואפילו דפי פרשת השבוע הם טיפה דלוחה לעומת אשד היצירה האדיר המבעבע באזור הדלתה של הירקון.

רבנו נחמיה אמנם הבטיח פעם נאמנה שהזמן יעשה את שלו, ובעזרת השם גם אנו נשכיל לכתוב באיכויות עמוס עוזיות, אך הזמן נקף ושום דבר טוב לא נכתב חוץ מ'הזמן הצהוב'. גם השנים שבאו אחר-כך לא הניבו יצירות גדולות.

בגלי האתר ממשיכים להתנגנן בעיקר להיטי שלום מקסימים, התיאטרונים מעלים על בימותיהם הצגות שמאל שנונות, ובשבוע הספר רק יפי הנפש עושים קופה. אף רב עוד לא הפך לרב מכר.

נחיתותנו היצירתית המשוועת נחשפת תדיר אפילו בהפגנות. השלטים שלנו מנוסחים בעברית של שנות השלושים, הנאומים נקראים מהבטן, והמנחה ניחן בכישורים ריטוריים של קומונר בני עקיבא בסניף דליית אל כרמל.

מנגד, הפגנת שמאל היא תמיד חוויה לשונית מאתגרת. ראשית חכמה לא קוראים לה הפגנה, אלא עצרת, ביטוי אנין טעם המעקר את הרכיב האספסופי של הארוע ההמוני הזה ומסגיר יכולת ניסוח סוחפת.

שנית, רשות הדיבור שם ניתנת רק לדוברים רהוטים, חוצבי לבבות. ושלישית, החומרים המוסיקליים על הבמה כתובים היטב ומולחנים נפלא. למשל: "אני הולך לבכות לך חבר/ תהיה חזק למעלה" או "כמה רוע/אפשר לבלוע". תסכימו אתי שזה הרבה יותר חזק ומשפיע מ"בעזרת השם/ יהיה בסדר".

לזכותו של ארציאלי ייאמר, שכבר לפני שנים הוא העלה השערה נועזת שמדובר בבעיה גנטית, במין דיסלקציה מגזרית. משהו באוויר אצלנו או בחלב אמותינו מונע מאיתנו לפלס נתיבות ללבו של ההמון באמצעות עטינו או מקלדותינו.

"אנחנו יודעים לבנות, הם יודעים לכתוב, ושום דבר לא יעזור", הסביר. הוא הזכיר לנו שאפילו משה רבנו גמגם קצת, ואילו קרח בן יצהר השמאלן התנסח פלאים.

נעמה גוזלן כמעט בכתה לשמע הדיאגנוזה הזאת. על אף גילה המתקדם וכישוריה הצנועים היא טרם גנזה את חלומה להיות פזמונאית צעירה ונערצת. בקול שבור טענה שאנחנו מוכשרים לא פחות מאהוד מנור או מנתן זך,

אבל ברדיו מקפחים אותנו. פה אחד הוחלט לשלוח למנכ"ל רשות השידור עצומה נזעמת, שהיתה, אגב, אחת היצירות הפרוזאיות המפוארות אשר יצאה אי פעם מתחת ידינו, אך בכל זאת לא הצליחה לחולל תמורה משמעותית במאזן הכוחות האומנותי בין שני המחנות. בלית ברירה המשכנו לבנות מאחזים במקום להתנחל במצעדי הפזמונים, בתיאטראות ובסטימצקי.

ואז, כאילו משום מקום נפתח פתח הצלה: צ', יוצר מחונן מישראל הקטנה, חזר בתשובה. כלומר, הוא עדיין ממשיך לסעוד את לבו במעדניות שרצים ולקיים חיי זוגיות שלא כדת משה וישראל, אולם בניגוד למנהגו בימים עברו שוב אינו רואה עוד את המצב המדיני עין בעין עם עמי איילון.

אחרי שמחבלת מתאבדת התפוצצה בבית הקפה החביב עליו, ובדרך נס פגעה לו רק במילק שייק, הוא התחרט על כל החומוסים שאכל בשנים קודמות עם ידידים פלשתינים. מתנדב זק"א סיפק לו את מספר טלפון החירום של מועצת יש"ע, וכך נוצר הקשר החשאי בינו לבין ארציאלי.

איך אני יכול לעזור לכם, שאל את ארציאלי בפגישה הראשונה. ארציאלי חייך את חיוכו הנ"ל ואמר: "תכתוב לנו שיר".

"איזה שיר בדיוק"? שאל צ' ושלף את העט.

"כמו שכתבת כשהיית שמאלן עוכר ישראל, אבל הפעם נגד השלום. תכתוב על המתנחלים הגיבורים, על מסירות הנפש של המתנחלות, על חברון, על בת עין מערב מערב". ואז הוסיף בהשפלת מבט: "היינו כותבים את זה בעצמנו, אבל אתה יודע, זה לא בדיוק השטח שלנו".

גם צ' השפיל מבטו, ואמר שהוא אכן חש צורך לכפר על השירים שכתב בעבר, שירים מלנכוליים קסומים שסיפקו ליצחק רבין המנוח את ההשראה לתהליך אוסלו ולעיסקת המיצובישי עם אלכס גולדפרב. "בשבוע הבא יהיה לכם שיר", הבטיח, "תלקקו את האצבעות".

ארציאלי היה המאושר באדם. הוא לחש לנו שהצליח לעקוף את נכותנו התרבותית המולדת, באמצעות גיוס כשרון כתיבה שמאלני, וכי בתוך כמה שבועות כל הארץ תפזם להיט פרו יהודי, שיבשר את המהפכה תרבותית המיוחלת ויעצים את סיכויי ההגשמה של אתגרינו הציוניים משכבר הימים. איפול גורף הוטל על שמו המלא של היוצר, מטעמי עינא בישא (איפול הנמשך עד עכשיו, אך הפעם מטעמי צנעת הפרט), ומועצת יש"ע פתחה בהכנות סודיות למימוש המפנה הממשמש ובא בדעת הקהל.

אחרי שבוע חייג ארציאלי נרגשות ל-צ', ומיד הרגיש שמשהו השתבש. היוצר המחונן הסביר לו בקול נבוך שהוא יושב יומם וליל על מדוכת היצירה, ולראשונה בחייו שום דבר לא יוצא. ארציאלי העניק לו ארכה של שבוע, ואחר-כך עוד שבוע, ועוד שבוע, ובכל שיחה ביניהם המשיך צ' לקונן על בצורת יצירתית חסרת פשר.

רק אחרי חודש פלטה סוף סוף הפקסימיליה שני דפים עם מלים ותווים. ארציאלי שלף אותם מהמכשיר בידים רוטטות, והתחיל לקרוא. הבטנו בו נפעמים, מחכים לזעקת 'יש!' אדירה, אך זו בוששה לבוא. ככל שמבטו גלש במורד השורות הומר חיוכו המסתורי בארשת יגון. "עבדתם עלי", מלמל בסוף והשליך את הדפים ארצה, "זה שיר אינפנטילי ימני טיפוסי של נעמה גוזלן, לא של צ'".

כל הכחשותינו לא הועילו, אבל אז צלצל הסלולארי שלו ו-צ' שאל אותו איך השיר. גוזלן נשם עמוקות, מלמל תודה רפויה, והציע לו בקול מגומגם לשקול שוב את עריקתו לימין. צ' באמת שקל שנית והשתכנע. אתמול שמעתי ברדיו המנון התנתקות חדש שלו, תענוג לאוזניים.



הרשימה פורסמה במדור הסאטירי של הגליון החדש של 'נקודה'