היחיד, החברה והאמסטף

כלב האמסטף שהרג את אביבית "אחותו" לפי הדיווחים, הומת. על הידיעה בווינט הופיעו למעלה מ-800 תגובות.

כמי שאמונים על הזהירות המיוחדת מכל מה שיש בו חשש לפיקוח נפש, ברור לנו שבעל חיים שהרג אדם (שלא במסגרת צבאית כמו מחבל וכד') אינו יכול להמשיך להסתובב בחברתנו.

מיכאל פואה , י"ג בתמוז תשס"ד

מיכאל פואה
מיכאל פואה
עצמי
מזה גזר דין מוות?!

לא צריך להרוג אותו לדעתי...מספיק במכלאה גם זה עונש...

הכלב יוצא להורג, והאבא ימשיך להסתובב חופשי?

הכלב המשפחתי הרג "בן משפחה".

(מתוך התגובות באתר ווינט)



כלב האמסטף שהרג את אביבית "אחותו" לפי הדיווחים, הומת. על הידיעה בווינט הופיעו למעלה מ-800 תגובות.

כמי שאמונים על הזהירות המיוחדת מכל מה שיש בו חשש לפיקוח נפש, ברור לנו שבעל חיים שהרג אדם (שלא במסגרת צבאית כמו מחבל וכד') אינו יכול להמשיך להסתובב בחברתנו. הדברים באים לידי ביטוי בפסוקי התורה "כי יגח שור את איש…. סקול יסקל השור ….ואם שור נגח … והמית איש …השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כ"א).

כאשר מתבוננים בתורה שבעל פה מתברר שיש פה שיעור חינוכי מאלף.

"אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה בין דיני נפשות של אדם בין דיני נפשות של בהמה. לפיכך אין דנין שור הנסקל ….. אלא בבית דין של עשרים ושלשה. אפילו ארי, דוב, נמר וברדלס שהן בני תרבות (מאולפים) ויש להן בעלים שהמיתו מיתתן בעשרים ושלשה."

דיני נפשות של בהמה בעשרים ושלשה, ומה קורה כאשר לוקחים בהמה לשחיטה האם גם אז צריכים להושיב בית דין של עשרים ושלשה? ומה קורה כאשר בעליו של אריה מתורבת רוצה להורגו כדי להשתשמש בעורו האם גם אז צריך להושיב בית דין של עשרים ושלשה? התשובה ההלכתית ברורה, לא! אין צורך בשום החלטת בית דין "תוציא להורג את הבהמה". אם כן, מדוע שור או בעל חיים אחר שהרג זוכה פתאום לכבוד הגדול שניתן להורגו רק בבית דין חשוב כל כך?

התשובה לכך נמצאת כמדומני בפסוק "השור יסקל וגם בעליו יומת" ובדרשת חז"ל "כמיתת בעלים כך מיתת השור". בעל חיים שהרג אדם יכול וצריך בעליו להורגו מיד וכדברי ר"א בגמרא "כל הקודם להורגו זכה". הבעלים אינו צריך אישור של בית דין, בעל החיים הוא רכושו. איסור צער בעלי חיים שבדרך כלל חל עליו בוודאי פוקע במקרה זה, כמו במקרה שהוא זקוק לבשר השור לאכילה או כל צורך אחר. אך מה עושים כאשר הבעלים מתייחס לבעל החיים שברשותו כשווה אליו? מה עושים כאשר "קרבתו הנפשית" לבעל החיים גדולה, והוא לא מסוגל לקיים את "ובערת הרע מקרבך" בעצמו? במקרה זה התורה מצווה לעשות מהדבר עניין ציבורי. ישבו עשרים ושלשה דיינים וידונו בדינו של בעל החיים או יותר נכון בעינינו של בעליו. לאחר דין ודברים יוציאו את בעל החיים לסקילה תוך שהם מסבירים לבעליו שדין זה בעצם היה צריך לחול עליו.

כל אדם סביר היה חוסך לעצמו דיון מביש זה בצורה הפשוטה ביותר, הוא פשוט היה הורג בעצמו או על ידי שליח את בעל החיים שהרג וחוסך לעצמו ולבית הדין את כל הדיון. אך כנראה שמדובר בפעיל של "תנו לחיות לחיות" או רעיון דומה במי שהתבלבלו אצלו סדרי בראשית וחביב עליו בעל החיים יותר מבני האדם, ולכן ילכו איתו לפי תפיסתו, ידונו את בעל החיים בדיני נפשות כמו דיני נפשות אדם, יסקלו את השור, ויוקיעו למעשה את בעליו, אשר חייב מיתה בידי שמים (רמב"ם הל' נזקי ממון פ"י).

העולה מניתוח זה הוא שבמקרה שהיחיד - בעליו של בעל החיים ההורג - לא לוקח אחריות לטפל בבעיה בעצמו, אין זה עניין פשוט כמו כל דיני ממונות שנידונים ביחיד או בשלשה. למעשה מספיקה הייתה החלטה ברמה של בית דין לדיני ממונות. ברגע שהיו מפקיעים את בעל החיים מבעליו ניתן וצריך היה להורגו מדין "ובערת הרע מקרבך" (ראה בהשגות הראב"ד שם ה"ז), אך לא, יבוא העניין לבית דין של עשרים ושלשה, יבינו כולם את חומרת העניין, יראו הכל שסוקלים את בעל החיים והוא נאסר בהנאה.

בשולי העניין נזכיר שגם שור הפקר שהרג נידון בעשרים ושלשה, אך אם מי שתפס אותו ישחט אותו לפני הדיון הוא יוכל להנות מבשרו (דין זה נוהג כמובן גם בבעלים). כל בעל דעת מבין מיד מה כדאי וצריך לעשות לפני שיטריח את בית הדין בדיון מגוחך על שור שהרג. אך כאשר יש אנשים המתייחסים לבעלי חיים כמו אנשים, יתייחס אליהם בית הדין בשיא הרצינות וישפוט את בעל החיים ממש כמו בן אדם. ההורג יוצא לסקילה למען יראו ויראו (לא בעלי החיים אלא בעליהם).