אף אחד כבר לא כותב ככה

המאזינים, בוודאי מבחינים מן הסתם בשיממון הערכי-מחשבתי שעוטף לאחרונה את העשייה המוזיקאלית הישראלית. מהגיגי סבלימינל וידידו הצל, שלא מרקיעים שחקים, ועד לדיווחיה המדאיגים של שרית חדד שכל סובביה משוכנעים שהיא "קצת משוגעת, אבל לא איכפת לה".

שמעון כהן , ט"ו באב תשס"ד

שמעון כהן
שמעון כהן
צילום: עצמי
המאזינים, בוודאי מבחינים מן הסתם בשיממון הערכי-מחשבתי שעוטף לאחרונה את העשייה המוזיקאלית הישראלית. מהגיגי סבלימינל וידידו הצל, שלא מרקיעים שחקים, ועד לדיווחיה המדאיגים של שרית חדד שכל סובביה משוכנעים שהיא "קצת משוגעת, אבל לא איכפת לה". קשה למצוא היום משפט אחד שנחקק במוחו של המאזין לעוד דקה אחת של מחשבה עם תום שלוש הדקות של השמעת השיר.

צוק העיתים המוזיקאלי הזה מביא אותנו לעיתים להרים ידיים, לוותר ולא לדרוש ממשוררים להפגין בשירתם אהבה לארץ בנוסחי נעמי שמר או אברהם יאיר שטרן. דרישה שכזו תהיה גזירה שאין המשוררים יכולים לעמוד בה.

אבל בכל זאת נדמה שגם מהנירפים, מחובבי השלום בגרוש וממתקיפי ההתיישבות ניתן היה לבקש דברים עמוקים מעט יותר מהשורה "לא אני בחרתי את השכן שלי, שיבנה כבר בית ושיניח לי" (שלום חנוך), מותר היה לדרוש חוכמות מאתגרות מעט יותר מהנביבות של טקסטים כמו "שלום אחד, חמישים מיליון רוצים אותך נורא. אז איך זה שכלום עוד לא קרה" (אביב גפן).

לנוכח כאב הרדידות הזו בולט בהיעדרו מי שבימים אלה מצוין תאריך פטירתו, לפני כחמש שנים, מאיר אריאל ז"ל.

לצד שירים שבינו לבינה כמקובל במגזרו, ולצד שירים שמבטאים את כל מה שעובר עליו, עלייה במדרגות, נסיעה באוטו, אכילת שווארמה אצל ציון ועוד, סצנות יומיומיות שזכו לניסוח והלחנה ייחודיים כל כך, לצד כל אלה בולטים שירי המחאה ההתרסה וההתלבטות שלו.

נכון. כתיבתו של מאיר אריאל אינה תמיד קלה לעיכול. הלשון חריפה, השפה לעיתים בוטה, לעיתים אפילו כמעט גסה. אריאל תוקף, לעיתים ללא רחמים, את כל מה שבעיניו דרוש תיקון בחברה הסובבת אותו, אם זו שבקיבוץ, אם זו שבבוהמה, אם זו שבמדינת ישראל כולה ואם זו שבתרבות המערב. אבל בשפתו הייחודית, שבה, אגב, לא רק השתמש בעברית אלא אף יצר חלק ממנה, ניכרת רמה אחרת של דיון ופולמוס.

קשה להניח שדעותיו הפוליטיות של מאיר אריאל היו שולחות אותו להירשם למגורים באחת מגבעות השומרון (האמת, אפילו לא באחד מגיאיות השומרון). אבל, להבדיל מתוחמי עצמם במשולש שינקין-ג'ורג'-אלנבי, את הוויכוח של מאיר אריאל על ארץ ישראל הוא מקיים מתוך הערכה, מתוך היכרות עם מקורות חייו של עם ישראל, ומתוך שאיפה כללית לתיקון.

דוגמא בולטת היא שירו "מדרש יונתי" המצליף בהתנהלות ראשית צמיחת גאולתנו, אבל כבר בפתח השיר הוא מודיע שהוא עושה זאת מתוך דרישת שלומה של ירושלים - "שאלו על לב ירושלים, שאלוה לשלומה. אבנים בלב ירושלים, כיכר השוק הומה".

לאחר הפתיח הזה הוא מצליף בלהטוטי לשון. באכזבה הוא קובע על שרי העיר כי אין בהם – "לא שיעור ולא קומה". וכשהוא תוקף את כיבוש ושחרור הארץ הניסוח הופך כבר קשה מאוד לשמיעה עבור חלק מאיתנו - "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות? בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה?" אמירות קשות וחדות, לא לכולם הן נעימות לאוזן, אבל לפחות יש עם מי ויש על מה להתווכח.

כל זאת לבד מעצם שמו של השיר המעניק לירושלים ולמה שהיא מייצגת את הכינוי "יונתי" המוקדש בדרך כלל לרעיה אהובה. מאיר אריאל, גם אם יש לו ביקורת קשה, הוא אינו אומר אותה מתוך התנערות, בעיטה או שנאה.

"על היכרותו של האיש עם מקורות ישראל אין צורך להכביר מילים. בשיר הזיכרון שהקדיש לו אהוד בנאי 'בלוז כנעני' הוא מספר על לימוד הגמרא המשותף שלהם. שולי רנד, השחקן-בימאי שחזר בתשובה מספר על לימוד פרשת שבוע משותף וקבוע. כך גם מסיפורי חברים אחרים של אריאל מסתבר שבנאי ורנד לא היו החברותות היחידות שלו ללימוד ועיון בפרקי יהדות.

נגיעות יהודיות מלוות כידוע את שיריו, אם באופן רמוז ואם באופן גלוי וברור. מהציטטות התנ"כיות מספר דניאל שמלוות את שירו "חית הברזל" (מתקפה מופלאה ומעוררת מחשבה על מכשיר הטלוויזיה) ועד למטבע הלשון "עברנו את פרעה נעבור גם את זה" שאותו הכיר מן הסתם תוך עיון בספרי המהר"ל.

אי אפשר לשכוח את שיר הדגל של התקליט שיצא לאור לאחר מותו "מודה אני" – "מודה אני לפניך ולך, על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה, שעשית עמדי ועם ביתי, ועם קרובי וידידי, ועם בני עמי ועם ארצי, ועם כל העולם והאדם אשר בראת". דוגמאות נוספות רבות מפוזרות, כאמור, בשיריו למכביר.

את לבטי הוויתו היהודית ישראלית היטיב מאיר אריאל לתאר ב"נשל הנחש". הוא לקח את משלו של החזון איש זצ"ל אותו נשא, כך מספרים, באזני בן גוריון, אודות שתי העגלות שעל הגשר, ותיאר כיצד הוא עצמו יושב מתחת הגשר, מביט בעגלות שבתנועה מתמדת ומתלבט אם להיעתר לבקשת אבא ( – אולי כינויה של ההיסטוריה היהודית) לקפוץ על העגלה הוותיקה כיון שאם "תעזבהו יום יעזבך יומיים, העגלה נוסעת אין עצור. קפצת ממנה היום... והנה נשארת מאחור...".

מאיר נאבק ברצונו להתנער מהתרבות הישנה כמו מנשל נחש אבל אזהרת האב עומדת בעינה, משקשקת באוזניו לבל יישאר מאחור.

שוב, גם בסוגיה זו, מסתבר שמתוככי הבוהמה המוסיקאלית בישראל צץ בר פלוגתא ראוי, ששיח עימו עשוי להביא להסכמה או לאי-הסכמה, אך לפחות מתוך הערכה הדדית, הנדירה כל כך בימינו.

אהוד בנאי כותב ב'בלוז כנעני' למאיר אריאל ש"מילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר". ואני אוסיף –חבל מאוד.