אולימפיאדת הכוח

מלבד החידושים הטלוויזיוניים והבטחוניים, תהיה אולימפיאדת אתונה עותק נאמן של אולימפיאדת סידני, כפי שאולימפאדת סידני היתה עותק של אולימפיאדות אטלנטה, ברצלונה וסיאול.

חגי סגל , כ"ז באב תשס"ד

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
מלבד החידושים הטלוויזיוניים והבטחוניים, תהיה אולימפיאדת אתונה עותק נאמן של אולימפיאדת סידני, כפי שאולימפאדת סידני היתה עותק של אולימפיאדות אטלנטה, ברצלונה וסיאול.

אצן שחור שוב ישפר במאיות שניה את השיא העולמי ב-100 מטר, מתעמלת אנורקטית לבנה תענוד בפעם המי יודע כמה את מדליית הזהב בהתעמלות, ומשקולן שמן ממזרח אירופה יניף אל-על, כרגיל, רבע טון ממתכת. תמיד יהיה גם הפייבוריט התורן שימתח שריר רגע לפני שלב הגמר ולא יכבוש את צערו בפני המצלמות.

המשחקים האולימפיים הם הצגה אסתטית עם עלילה שגרתית וטקסט לעוס. המתח הגדול, המזוייף, הוא נחלתם הכמעט בלעדית של כתבי הספורט. רק הם נתקפים היסטריה, כששחיין מבלגיה עוקף שחיין אמריקני, בעשרת המטרים האחרונים של שלב חצי הגמר.

הרגעים הכי מכוערים במחזה האולימפי, הם דווקא רגעי השיא שלו. כשמחלקים את המדליות. כל הספורטאים הזוכים חוגגים את זכייתם בהנפת אגרוף שחצנית קבל עם ועולם. יחי אני.

מדובר בתופעה ייחודית לעולם הספורט הכוחני, השובניסטי ונטול הענווה. אגרופו של אלברט איינשטיין נשאר שמוט כשגילה ראשון את עיקרון היחסות. לודוויג ון בטהובן, בניגוד לכוכבי הכדורגל במשחקי יורו 2004, ויתר על ריקוד ניצחון שחצני לנוכח יציעים עמוסים כשסיים בהצלחה את הלחנת הסימפוניה החמישית.

אם היה עומד איזשהו אידיאל הומני כביר ביסוד הרעיון האולימפי המקורי, לא היו שורדים ממנו שאריות באולימפיאדות האחרונות. רוב התחרויות גורמות לרוב המשתתפים סבל גופני ונפשי, וזה לא משנה שהם ממיטים אותו על עצמם בדעה צלולה.

אל תאמינו שהאצנים לריצות קצרות אוהבים את המועקה הכבדה שלפני ההזנקה הדרמטית. אל תתפתו לחשוב שמשתתפי המרתון נהנים לרוץ 42 קילומטרים בחום של 28 מעלות צלזיוס ולחות מירבית. הפנים המיוסרות של המתמודדים בתחרות ההליכה ל-50 קילומטרים, של מתגוששי האגרוף, של מרימי המשקולות ושל משתתפי קרב ה-10 מזכירות סרטים על מחנות שבויים בפיקוד יפני.

ארגוני צער בעלי חיים בכל רחבי תבל היו משמיעים שוועה נוראה וצודקת במקרה שגוף בינלאומי מכובד היה מנסה לארגן תחרויות דומות לבעלי חיים.

בכל ענף רק שלושה ספורטאים בודדים זוכים במדליה ומפוצים על סבלם. כל היתר חוזרים הביתה בידים ריקות ובלב שבור. זה נורא משפיל להפיל את הרף בתחרות הקפיצה לגובה כשאיצטדיון שלם מסתכל עליך. זה מאוד מתסכל לנהל משטר אימונים קפדני במשך ארבע שנים ולחטוף שפעת יומיים לפני פתיחת המשחקים.

לאולימפאדות אין, כמובן, דבר עם הגברת תודעת הספורט העממי. הן לא מעלות באחוז אחד את מפלס תודעת הכושר ברחבי תבל. להיפך, מיליארדי הצופים בתחרויות לומדים לדעת שהעיסוק בספורט ייחודי ליצורים שריריים ודיאטטיים בגילאי 15-30.

בעלי כרסים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם נתקפים ייאוש גופני עמוק בראותם אתלטים צעירים דקיקים, גומאים מאות מטרים בעשרות שניות.

הספורט התחרותי הממוסד נוסח המשחקים האולימפיים והאליפויות הבינלאומיות הוא מהדורה מעודכנת של קרבות הגלאדיטורים מימי קדם. בעיניים של הספורטאים מרצד זיק פרימיטיבי של תאוות ניצחון ונשקף מורא נורא מפני אפשרות תבוסה. המשתתפים הנינוחים היחידים הם זכייני השידורים הטלוויזיוניים, הפרסומאים של חברות החסות והעסקנים הטפילים.

רובם מודעים לקיטשיות של העסק ולזוויותיו האפלות, אך ממשיכים לחצוב ממנו כסף בטרם תתקבל החלטה אמיצה ונאורה על הפסקתו. כבר בשנת 393, אגב, ציווה הקיסר הרומי תיאודוסיוס לבטל את המפעל האולימפי.