חזון "המקום הירוק" מול חזיון "הזמן הצהוב"

כמה סמלי שאת ההודעה על מותו של משה שמיר שמעתי בעת נסיעתי בדרכי עמק יזרעאל, לא הרחק מקיבוץ "משמר העמק", שם עשה את נעוריו ערב מלחמת השחרור.

יוסי בלום-הלוי , ה' באלול תשס"ד

יוסי בלום הלוי
יוסי בלום הלוי
צילום: עצמי
כמה סמלי שאת ההודעה על מותו של משה שמיר שמעתי בעת נסיעתי בדרכי עמק יזרעאל, לא הרחק מקיבוץ "משמר העמק", שם עשה את נעוריו ערב מלחמת השחרור. השדות הירוקים, המגדל, והפילבוקס הנטוש שבפאתי הקיבוץ, הזכירו לי את מנגינות הטנדר הדוהר, שייח- אברק, ופרקי אליק, הצבר המיתולוגי, יפה הבלורית והתואר, ששמיר היה בין יוצריו ומקימיו, באותה תמימות נעורים שאפיינה את דור תש"ח.

הייתי רוצה להספיד את משה שמיר וגם לבכות את רוחה ודרכה של אותה ציונות תמימה ונחושה, מאמינה ולוחמת, שבאה לביטוי בכתביו של משה שמיר, בספרות אך גם במסה אידיאולוגית, ששמיר נרתם אל עגלתה לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת התנועה לארץ ישראל השלמה.

יצירת הביכורים של שמיר הסופר "הוא הלך בשדות", נכתבה בימי הדמדומים של תש"ז, 1947, בעת התרחשותה של מלחמת הקוממיות העברית בארץ ישראל.

אורי, גיבור הסיפור של שמיר, מקיבוץ "גת-העמקים", היה בן הארץ, צבר מחוספס, בעל נשמה רגישה ומחויבות עמוקה לארצו, למשפחתו, לחבריו ולמשימתו הצבאיות שהוטלו עליו.

כשקראתי שוב את "הוא הלך בשדות", מצאתי סמליות רבה בדרך בה וילי, אביה של מיקה רייזלמן מהקיבוץ, אהובתו ההרה של אורי, מחליטה להפיל את עוברה, משום שאיננה בטוחה באהבתו של אורי אליה. הוריה של מיקה, רותקה ווילי, מנסים להניאה מכוונתה, אך ללא הועיל. ואז מקבל וילי הודעה כי אורי נפצע אנושות מרסיס רימון, וגורלו איננו ברור. וילי מרגיש שהוא חייב להציל את הילד הזה ויהי מה! הוא דוהר בטנדר ישן ומקרטע אל בית החולים – אבל בתו איננה נמצאת שם, למגינת ליבו. שמיר מסיים את סיפורו במפגש של האב עם בתו המסבירה מדוע לא הגיעה אל בית החולים.

אומרת מיקה: "אבל זה יותר גרוע, הרבה יותר גרוע – ואני אינני יכולה. הלכתי והלכתי, - וראית? אינני יכולה. אני לא אתן להם. אתה יודע, הן אלי באת, לא?"

"הוא הלך בשדות" היה למחזה העברי הראשון שהוצג במדינה, והסיפור הפעים את לבבות האומה החדשה, שותתת הדם, שהקריבה בשלהי 1948 6500 חללים. ומיקה אומרת לאביה בסיום הספור:"למה באת בכלל, וילי? לא היית מוכרח לבוא. בעצמי ראיתי שלא אוכל... הם לא יגעו בי...".

סבור אני, כי משה שמיר היה אב אוהד ודואג לציונות שלנו, מן "וילי" של תקופתנו, אב רוחני, המנסה בכוחות הנפש שלו לעצור את הפלתה-מרחם של הציונות, מידיהם של אלה הרוצים לעקור ולשרש את הילד הרך הזה מן הבית הלאומי של העם היהודי...

האם אין אנו עומדים היום לפני הדילמה שהציב וילי לבתו ההרה, בדילמה שמציבה לנו, המנהיגות הנוכחית של מדינת ישראל, זו הרוצה לנתק את עובר הציונות המתחדשת מרחם אמה הורתה?
ב- 1991, מספר שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, פירסם משה שמיר את סיפרו "המקום הירוק – בלי ציונות זה לא ילך". מסה פוליטית זו הייתה עם פרסומה לאני מאמין של הציונות, ואנטי-תזה נוקבת ומתריסה כנגד הפוסט-ציונות, שבאה באותם ימים לידי ביטוי בספר "הזמן הצהוב" של דויד גרוסמן.

בהקדמה לספרו כותב שמיר: "המקום הירוק הוא ארץ ישראל. השימוש במושג הזה בא לבטא התנגדות למושג "הזמן הצהוב", המשמש בפי רבים כמין אות אזהרה, לא רק לשם עצירה ודריכה במקום, אלא לשם נסיגה ובריחה מן המקום".

משפט קצר – המבטא את עומק המפולת אליו הגיעה מדינת ישראל ביום מותו של שמיר; סמל נוכחי למדינה הבורחת ומתנתקת, לא רק מיישוביה ומחלוציה הנאמנים, אלא מייעודה, מגורלה ומעתידה בארץ הזו, מנהיגות הדואגת לקיקיון הקמל, יותר מאשר לעיר הגדולה העומדת להיחרב עלינו כנינוה של יונה הנביא.

מה סמלי יותר מהקשר של יצירת הביכורים הספרותית של שמיר, "הוא הלך בשדות", עם "המקום הירוק", שהיה לאסופת מסותיו האידיאולוגיות של הסופר הדגול, וצוואתו האישית אלינו, כולנו, במחנה האומה העברית כולה.

שמיר מתריע בחזונו על "הזמן האדום" התמידי, המאיים על מדינת ישראל, המקום הירוק של הציונות, נגד אותות אזהרה ועצירה בעולם , המתריעים לנו ללא הרף, ומזהירים מפני אלה, החורשים את רעתו של הבית הלאומי היהודי.

שמיר מזכיר לכולנו, כי בטרם הייתה ארצנו למקום הירוק לפני הגשמתה של הציונות, הייתה ארץ זו שממה צהובה... אות ל"זמן הצהוב", שהיה לחזון העוויים הפוסט-ציוני, אליו נשואות עיניהם של תועי המדבר מקרב השמאל הישראלי, ואותו הם עלולים – אף נגד כוונתם, להמיט עלינו כאסון.

שמיר כתב וקבע בהקדמה לספרו, שהתפרסם שנים אחדות לפני יובל המאה של הקונגרס הציוני הראשון:

"התנועה הציונית היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של המאה העשרים. הכוח הדינמי המוביל, המחנך והמגשים, המהפכני והבונה, המציל והיוצר בתולדות העם היהודי בדורות האחרונים – היה ועודנו הרעיון הציוני, אות נצחונו של הרעיון הוא בכך, שאפשר כבר היום להגדירו לפי השלבים הראשונים, המבוססים והאיתנים, של הגשמתו: עם ישראל חוזר ומקים את ביתו העצמאי והריבוני בארץ ישראל".

ומסיים שמיר את דבריו, שהיו צוואתו למחנה הציוני כולו, כשהוא מקדיש את ספרו המקום הירוק, בהערצה, כדבריו, "למחנה החלוצי, מבקיע הדרכים, הצועד בראש למחנה החלוצי של מיישבי הגולן, יהודה ושומרון, בקעת הירדן וחבל עזה" (נכתב בי"א אלול תשנ"א, 1991).

תקצר היריעה מלתאר את רוחב ועומק יצירתו הספרותית של משה שמיר, שידע לשלב את העברית המודרנית המדוברת עם העברית של הרומנים היסטוריים הגדולים שלו, על אלכסנדר ינאי ב"מלך בשר ודם, ודוד המלך ב"כבשת הרש".

משה שמיר היה ענק רוח ציוני, סופר והוגה דעות, יחיד בדורו בקנה מידה לאומי. מאז חתם מנחם בגין על הסכם קמפ דויד, הוא נאבק בכל נסיגה ובריחה משדות ארצנו. חזה, וידע את אשר חזה, כי מי שהרס ועקר את חבל ימית בסיני, יבוא יום ויעקור גם את חבלי ארצו האחרים.

הוא הלך בודד בשדות עמו, איתן באמונתו, מול סופרי השמאל ומשורריו, שהפנו את מעיינות יצירתם להלקאה עצמית מתחסדת, ולתמיכה בלתי מסויגת בזכויות עם-אויב, שחרת על דגלו את השמדתנו וכיליוננו.

שמיר הלך בשדות עמו, והם רעו בשדות זרים...

יהי זכרו של משה שמיר ברוך לעד בתולדות עמנו; הישראלי היפה, בן לעיר הקודש צפת, חבר קיבוץ, איש הפלמ"ח, ציוני ללא מירכאות, ההולך בשדותינו במקום הירוק והנפלא הזה, צועד במקומות ההיסטוריים נוראי ההוד של אבותינו, עם אבותינו, נביאים ומלכים, עם דוד המלך, ועם "כבשת הרש" שנותרה בידינו, מדביר את השממה הרוחנית של ה"זמן הצהוב".