אחינו בני מנשה

הם חיכו לנו בשדה תעופה קטן, הם עמדו שם מניפים דגלי ישראל ושלטי "ברוכים הבאים". עמדו שם ילדים חובשי כיפות גדולות, שלבשו "טלית קטן" על חולצותיהם,

אל"מ (מיל.) משה לשם , ו' באלול תשס"ד

משה לשם
משה לשם
צילום: עצמי
הם חיכו לנו בשדה תעופה קטן, הם עמדו שם מניפים דגלי ישראל ושלטי "ברוכים הבאים". עמדו שם ילדים חובשי כיפות גדולות, שלבשו "טלית קטן" על חולצותיהם, יחד עם מבוגרים שעיניהם לחות מדמעות שמחה ושרו "עם ישראל חי" ו"הבאנו שלום עליכם".

עמדו שם גבריאל ושמואל, אלישבע , ורד וירמיהו דעאל וגרשון ... הם חיבקו אותנו בחום, נצמדו כמו אל בן משפחה שלא ראו מעולם, אך שמעו עליו וחיכו לו .

"אז מה המיוחד בכל הסיפור"? וודאי תשאלו, הרי זה דומה למפגשים רבים של קרובי משפחה בשדות תעופה בעולם?

המיוחד כאן ידידי היקרים, שהאירוע התרחש בשדה תעופה קטן בלב ג'ונגל בצפון מזרח הודו במדינת מיזורם. מקבלי פנינו היו "בני מנשה", חזותם אומנם אינה דומה לשלנו, אבל ליבם פועם בחוזקה באהבה וכמיהה לארץ ישראל.

בני מנשה, בני אחד מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל לפני כ-2700 שנה ונעצרו בנדודיהם בצפון מזרח הודו.

אל בני מנשה התוודעתי דרך הרב אליהו אביחיל, שהשקיע את רוב שנות חייו בחיפוש אחרי נידחי ישראל, ובני מנשה מכנים אותו " האבא שלנו".

ביקורי הראשון בקהילה מופלאה זו היה בחודש אפריל השנה, חזרתי לביתי מלא התלהבות ורצון לסייע להם לממש את תפילותיהם. אמרתי לאשתי: "רחל, אנחנו נוסעים לבני מנשה והפעם לתקופה ממושכת יותר", אשתי נדבקה בהתלהבות, הכינה תוכניות, אספה חומרי לימוד ועזרי לימוד שונים וכך הגענו לבני מנשה .

הדרך לאייזול, בירת מיזורם מתעקלת בין הרים ויערות עד, הכול כל כך ירוק! גשם סוחף לא פסק לרדת, עונת המונסון.

אבל הגשם לא צינן את ההתלהבות של מלווינו, הם נסעו באוטובוס וכלי רכב נוספים מעוטרים בדגלי ישראל ולא הפסיקו לשיר עד שהגענו למרכז ללימודי עברית שהוקם על ידי עמותת "עמישב" בראשותם של הרב אביחיל אליהו ומיכאל פרוינד.

"בני מנשה", הם חלק משבט גדול אשר בניו מפוזרים היום בחלקה הצפון מזרחי של הודו ובמיאנמר(בורמה) השכנה. הם אינם דומים במראה להודים ושפתם שונה מהשפות המדוברות בהודו.

ההיסטוריה של השבט ודרכי נדידתו אפופי מסתורין, בעיקר בגלל חוסר תיעוד כתוב. קורותיו עברו מפה לאוזן במשך דורות ובשמירה על סימני יהדות מובהקים, כמו ברית מילה ביום השמיני, שבת, מנהגי פסח ועוד.

טיפסנו במעלה המדרגות של המרכז אשר לכל אורכם ניתלו שלטי ברכה בעברית. שלטים שנכתבו באהבה רבה, אהבה לה זכינו במשך כל הביקור.

המרכז כולל כיתות לימוד צנועות מקושטות בכרזות של נופי ארץ ישראל, חגי ישראל ואותיות א' ב' .

אלנבי סלע ואשתו ורד מנהלים את המרכז ומלמדים עברית. שניהם מבני מנשה שעלו לארץ לפני 10 שנים והגיעו למרכז כשליחים.

התלמידים מחולקים ל-3 קבוצות: ילדים, צעירים ומבוגרים. לימודי הילדים והצעירים מתבצעים ביום והמבוגרים מגיעים בערב אחרי העבודה בעיר או מהכפרים הסמוכים.

רחל לא בזבזה זמן, ארגנה תוכנית לימודים מיוחדת, והצלחתה הייתה בזכות הניסיון הרב שלה בהוראה וההתלהבות שדבקה בה מהרגע הראשון.

היא לימדה ללא הפסקה, התלמידים באו ללמוד, בלעו כל מילה חדשה ולא החמיצו אף שורה של שיר חדש. אורי בננו הצעיר, בן ה-16, עזר, הוא לימד את הצעירים שירים וסלנג עכשווי ושעות של כדורגל במגרש הבוצי הסמוך.

השמועה על בואנו משכה תלמידים חדשים רבים, כיתת הצעירים שכרגיל מנתה 25 תלמידים, גדלה לכיתת ענק של 65 תלמידים, שחייבה פיצול.

ללמד עברית בקצה העולם נראה קצת סוריאליסטי. בעיר גדולה, המונה כ-300 אלף תושבים , שבתיה מפוזרים על גבעות ובנויים על גבי כלונסאות במבוק או בטון. עיר שאנחנו היינו כמעט היחידים בעלי חזות אירופית, אבל כל תושביה שמעו על ישראל ואוהבים אותה.

אתה מסתובב ברחוב "ציון", וקונה בחנויות ב"מרכז ישראל", אוטובוס חולף עם שלט " תמר" בעברית! ומקושט בסמלי מגן דוד ודגלי ישראל. מחייכים אלינו מכל פינה.

בימי ראשון נסענו לכפרים קטנים ומרוחקים, שעות של נסיעה בכבישים משובשים ולעיתים בגשם סוחף שלא חדל לרדת שעות ארוכות.

בכפרים פגשנו במשפחות שבניהם משרתים בצה"ל. הורים שהראו לנו בגאווה את תמונות יקיריהם במדים, אבל עם דמעה בזוית העין מתוך געגועים לילדים שלא ראו וחיבקו כבר זמן רב.

בכפרים נידחים ביקרנו בבתים בהם קבועה מזוזה, בבתי כנסת קטנים שנושאים שמות עבריים , ובתי קברות עם מצבות עליהם חקוקים שמות הנפטרים בעברית.

קשה לתאר את שמחתם כאשר הבאנו להם סידורי תפילה חדשים, בעברית ובשפת מיזו, תליוני מגן דוד וכובעים עם כתובות בעברית.

כולם רצו לדעת, מתי כבר יוכלו לעלות לארץ ישראל, רצו לשמוע על הנעשה בארץ, הצעירים שאלו איך מצטרפים ליחידות מובחרות. כולם חיבקו, ביקשו שנישאר עוד קצת, ביקשו להצטלם, שלחו דרישות שלום ומכתבים לילדיהם, ואחרים מסרו לנו פתק שנטמין עבורם בין אבני הכותל המערבי.

הכמיהה לציון של בני מנשה מתבטאת ברצון עז שלהם לעלות לארץ ישראל ובתפילותיהם .

אנחנו לא משפחה דתית, אבל השתתפתי בכל התפילות היומיות וכמובן בשבתות ובצומות של י"ז בתמוז ותשעה באב.

תפילותיהם, בעברית, מלאי כוונה טהורה, הם מאריכים בתפילה וחלקים גדולים ממנה הם שרים בהתלהבות גדולה.

"שמע ישראל", כפי ששמעתי בבית הכנסת הקטן של בני מנשה באייזול לא שמעתי בשום מקום בעולם. "שמע ישראל" שמרעיד את נימי הלב ומעלה דמעות התרגשות בעיניים. הם מאריכים וקוראים בקול רם, כמתחננים לריבון עולם שיושיעם ויעלה אותם לארץ אבותיהם.

צום תשעה באב התחיל בערב בו התכנסו בבית הכנסת, המקום היה מלא כולל עזרת נשים. המתפללים ישבו יחפים על הארץ, אבלים על חורבן בית המקדש. את מגילת איכה הם קוראים בשפת מיזו, כדי שכולם יבינו. קורא המגילה, קרא בהטעמה ובקול בוכים, המתפללים קראו אף הם בעיניים מצועפות בדמעות ובעצב אמיתי.

לפסוקי הסיום של מגילת איכה הייתה משמעות מיוחדת שם בבית הכנסת הקטן של בני מנשה באייזול : "למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".

הימים חלפו ביעף, חודש עבר ואנחנו בדרך חזרה הביתה .

הם ליוו אותנו לשדה התעופה הקטן, עם אוטובוס מלא ילדים חובשי כיפות גדולות ו"טלית קטן" על חולצותיהם, אלא שהפעם היה איתם באוטובוס אורי לשם. הם שרו בקולי קולות יחד איתו, רצו להיות במחיצתו עוד כמה דקות .

הם התייצבו בשורה ארוכה ואנחנו עברנו וחיבקנו כל אחד, הרבה דמעות זלגו בפרידה.

"אל תשכחו אותנו"... הם ביקשו. הבטחנו לא לשכוח, ולעשות כל מאמץ כדי לסייע להם, לאחינו בני מנשה לחזור לארצם. וזאת נעשה.