מי יספיד אנשי ימין בתקשורת הפוסט ציונית?

באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" התפרסמה רשימה על פועלו הספרותי בצד הידיעה על מותו.

סא"ל (מיל) מאיר אינדור , ו' באלול תשס"ד

מאיר אינדור
מאיר אינדור
צילום: חזקי ברוך
באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות" התפרסמה רשימה על פועלו הספרותי בצד הידיעה על מותו.

כתבה את הרשימה אחת מעורכות האתר, אריאנה מלמד, אשת ספרות בעצמה ומתוך הערכה לסופר. רשימה יפה אפילו. אבל כמו בעבר במותם של יוצרים מהימין, נוסף פתיח שאופייני כל כך לכתיבתם של יוצרים בשמאל כשהם כותבים על הימין.

בקריאה שניה של ההספד ב"ידיעות אחרונות" אני לא בטוח שמשה שמיר היה אוהב הספד כזה. לא בגלל האמירות הפוליטיות משמאל להן הוא הסכים אלא בגלל הדעתנות, הפטרונות, של השמאל.

ישבתי וכתבתי תגובה למערכת, אך מכיוון שהם סירבו להדפיסה אני מביא לפניכם בחלקה לזכרו של האיש, משה שמיר.

"הוא ויתר על אהבת המונים למען רעיון, ורתם אליו את כל כשרונו.... ", כותבת אריאנה מלמד ורומזת על רעיון ארץ ישראל אליו משה שמיר השתעבד בשמחה.

מיהם,"ההמונים" עליהם כותבת העורכת? שמיר הרי כל חייו האחרונים לא אהב את הנסיון של השמאל לנכס לעצמו את הרוב תוך נסיון מתוחכם לשים את שמיר וחבריו במיעוט נלעג.

"איש שהאהיב עליו קוראים רבים כשהיה לפה, לכמיהות שלהם לסיפור נבדל משלהם, שאין לו דבר וחצי דבר עם היהודי של פעם – כך נטש אותם לטובת קומץ שלא תמיד היטיב לקרוא בו, אך תמיד אהב להתגדר בו – בדמותו הציבורית יותר מאשר ביצירתו". (מלמד-ידיעות-YNET ).

מי שקורא את ספריו ("מלך בשר ודם" ו"כבשת הרש") לא יכול להבין איך ההספד על משה שמיר בYNET (שמיר היה מסכים לאתר עם שם לועזי?), מגיע למסקנה ש"שמיר היה לפה ולכמיהות לסיפור נבדל משלהם, שאין לו דבר וחצי דבר עם היהודי של פעם".

אני יהודי של פעם, הייתי כך בימי ילדותי וקראתי בשקיקה ובהזדהות בספריית הכפר את כל כתביו שהיו מונחים במדף ספריית לוחמים צמוד לספריית השואה.

הספרן של פעם למדן ואיש ספר שליווה אותנו בקריאתנו ובבחירת הספרים, בעצמו היה אוד מוצל מאש מבית חסידי (ר' יהושוע אייבשיץ) היה סופר שואה. הוא בחר להניח את ספרי שמיר ושכמותו סמוך לספרי השואה על "היהודים של פעם". לא הבנתי אז שהייתה בכך הצהרת עקרונות אבל כשאני קורא את מלמד ודעותיה, אני רואה את הספרן הלמדן חוזה מאמרים כאילו ומניח לדור שלי ולי יסודות בריאים להתמודד עימהם.

למה לומר עלינו שאנחנו "קומץ-שלא תמיד היטיב לקרוא בו"? הרי אנחנו אלה שקראנו שוב ושוב בכל כרכי ספריו עבי הכרס.

ההספד של מלמד לא יכול שלא להזכיר לי את נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז . מילא בדרנים אבל סופרים, הוגי רוח?

משה שמיר בעצמו בז היה לפטרונות של השמאל על האמנות השירה והספרות. ככל שגילה את המקורות במפגשים שהיו לו עם אנשים דתיים תוך כדי מאבק משותף על הארץ הזו התפעל מאישיותם כמו גם מנושאי דגליהם.

לא שהמקורות היו זרים לו, להיפך,הרי מה שהביא אותו למהפך האידיאולוגי היה ההיחשפות למקורות והיושר האישי שהיה לו באופן אמיץ להודות, שהאמת אינה במחנה שלו אחרי שאימת את יסודות היהדות , התנ"ך וההיסטוריה אל מול ערכים של סוציאליזם, קומוניזם ואחוות העמים אליהם נחשף בתנועת הנוער.

הוא ראה בצער מהן מביאות התובנות האוניברסליות ולאן הן הובילו, את המחנה שלו. הרחק שמאלה מהיכן שהיה נטוע בו קודם בהתיישבות ובהגשמה ובויתור על צרכי הפרט.

הוא שכתב את ספרות הדור המגשים של תש"ח וראה בכאב איך המחנה שלו נוטש אותם. נוטש את העקרונות ,התיישבות והלחימה.

הוא ראה גם את אלה שנכנסו מתחת לאלונקת הציונות להחליף את דורו –אנשי "הכיפות הסרוגות".

וכך חדרה לתוכו ההכרה שישנן תובנות הפעלה יותר אפקטיביות והן כולן באות מבית יוצר אחד שמוקף ביותר שורשיות, יותר היסטוריה ויותר יהדות . האיש הרי חי היסטוריה והבין את הליכיה. במשך השנים רק הועמקו אצלו הרגשות .

יחד עם דברי ביקורת שמענו ממנו התבטאויות שגבלו בהתפעלות ממפגשיו עם אנשי הציונות הדתית.

על כל אלה לא נכתב ולא דובר לא ב"ידיעות אחרונות" ולא בכלי התקשורת האחרים. במבט שני אין שם בבועה היאפית תקשורתית –שנקינאית, ואין גם מי שיעשה זאת.

מי יכתוב שם בYNET על מפגשים שהיו לו עם רבניה? עם הרב משה לוינגר מחברון (כפלמ"חניק הוא קרא לו "משה") עם הרב אברהם שפירא ואחרים. ועם פעילי המתנחלים אותם ייצג בתנועת "התחיה".

מי יכתוב על הפרק המפואר בחייו כאשר יחד עם חבריו ב"תנועה למען ארץ ישראל השלמה", רחל ינאית נתן אלתרמן פעלו למען שוב הבנים לגוש עציון וחברון ואחר כך ליוו אותם באופן מעשי ופיננסי?

מי יכתוב על משנתו הערכית-פוליטית?

מי בכלל יספיד אותו ושכמותו שהולכים מאיתנו בשנים האחרונות. אנשי תנועת העבודה וא"י השלמה (גנדי, נעמי שמר ובעבר: אלתרמן, ינאית בן צבי, צבי שילוח ואחרים ) כולם זוכים להספדים אוהדים על ראשית חייהם, אך פירקם המפואר האחרון והכי צודק בחייהם, הולך לטמיון, בבקורת לעגנית פטרונית ומתנשאת.

אין פה תירוצים: גם אם אין להם במערכות התקשורת אנשי ימין, האם לא היה ראוי שיזמינו מאמר הספד של מישהו מחבריו לדיעה? לפחות על מנת שלא יהיה "לעג לרש" כמשמעותו הראשונית, בשעה שנשוא הביקורת הלך לעולמו ואינו יכול להגיב ולהגן על כבודו ודעותיו.