ענק הרוח

משה שמיר ז"ל, מלך בשר ודם בארמונה המתחדש של הספרות העברית, לא היה "ימני קיצוני" ומעולם לא שינה את השקפתו הלאומית

אמונה אלון , ט' באלול תשס"ד

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
משה שמיר ז"ל, מלך בשר ודם בארמונה המתחדש של הספרות העברית, לא היה "ימני קיצוני" ומעולם לא שינה את השקפתו הלאומית. הוא פשוט היה איש ארץ-ישראל העובדת, והמשיך לדבוק באידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית גם כשמרבית חבריו התעייפו.

רוב חבריו הם ששינו את השקפתם. תנועת העבודה היא שזנחה בהדרגה את ערכיה הלאומיים, עד גלגולה הנוכחי כ"מפלגת העבודה". משה שמיר נשאר נאמן ארץ ישראל העובדת גם כשכיהן כחבר-כנסת מטעם הליכוד, עד שגם הליכוד התחיל לנדוד שמאלה ואילץ אותו לחפש חברים חדשים לדרך הישנה.

כבר את גיבורו הספרותי הראשון, אורי מ"הוא הלך בשדות" (1948), אפשר בעצם להגדיר כ"ימני". יש אולי המעדיפים לחשוב שאורי יפה התואר ואמיץ הלב, המחוספס ועם זאת רגיש ובעל מחויבות טוטאלית לארצו, היה – אילו חי היום – מצדד בעקירת יישובים.

לי הוא דווקא מזכיר בתכונותיו את "נוער הגבעות", לא כפי שהם מצטיירים בתדמית הפרועה שבנתה להם התקשורת אלא כפי שהם באמת, כפי ששמיר ז"ל הכיר ואהב אותם בשנים האחרונות לחייו. מן הסתם היה גם אורי נחשב היום, בעיני אנשים מסוימים, ל"ימני קיצוני".

לא מתוך "ימניות" פתאומית נמנה משה שמיר, אחרי מלחמת ששת הימים, עם מנסחי המנשרים הראשונים נגד נסיגה מן השטחים שזה עתה שוחררו. ולא "שינוי השקפה פוליטית" הביא אותו אח"כ לייסד, לצידו של נתן אלתרמן, את התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

צעדים כאלה עוד לא נחשבו אז ל"לאומנות משיחית" או כיוצא בזה, אולי מפני שגוש-אמונים הדתי טרם קם באותם ימים וטרם לקח, או אולץ לקבל, את המונופול על אהבת כל חלקי המולדת. למשה שמיר, חניך "השומר הצעיר" ויוצא הפלמ"ח, התגייסות למען מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל הייתה מעשה טבעי ומתבקש.

את רגשותיו הלאומיים החזקים הוא ביטא גם הרבה לפני כן. אליק, גיבור ספרו "במו ידיו", אמנם "נולד מן הים" ונתן לפרשנים ספרותיים לראות בו את התגלמות הישראלי החדש המשוחרר משורשיו היהודיים המעיקים.

אבל שמיר, עם כל המודעות החריפה שלו למהות התקופה והדור ועם כל יכולתו לתאר אותם דרך דמותו של אחיו אליק שנפל בתש"ח, לא ניסה להתנתק משורשיו היהודיים המפוארים ומעידים על כך הרומאנים ההיסטוריים "מלך בשר ודם" ו"כבשת הרש", שהעדיפו בניגוד לרוב הספרות העברית של שנות החמישים שהתעסקה בכאן ובעכשיו החדשים להתמודד עם יסודות כבדים ומורכבים של תולדות עמנו.

לא צריך להיות "ימני" כדי להתנגד לסיכון כל המפעל הציוני תמורת שלום שאינו שלום. לא צריך "לחצות את הקווים" כדי לחשוב שמסירת סיני למצרים הייתה טעות שאת תוצאותיה הקשות עוד נספוג, ושבקמפ-דייויד ייסד מנחם בגין מדינה פלשתינית בין הירדן לים התיכון.

אבל כמו נעמי שמר ז"ל, שגמדי רוח פירשו את אהבתה לעמה ולארצה כ"ימניות" מאוסה ברגע שעברה על גדות הכינרת והציפה באופן טבעי לגמרי גם את יהודה והשומרון, גם משה שמיר הוגדר ע"י אחדים ממספידיו כמי שהיה "מחוץ לקונסנזוס".

אוי ל"קונסנזוס", אם אין בו מקום לענקי רוח ההולכים בשדות שאחרים נטשום.



המאמר הופיע בעיתון "ידיעות אחרובות".