לוקחים אחריות בחינוך

בהיותי מורה צעיר בעיר פיתוח בצפון, זימנתי לשיחה את הוריו של תלמיד אשר באופן כרוני איחר לבית הספר. האב שהיה סבל במקצועו הגיע, שמע, ומיהר לעבודתו. לאחר כמה ימים כשלא חל שום שינוי במצב זימנתי את האב שוב.

מיכאל פואה , י"ג באלול תשס"ד

מיכאל פואה
מיכאל פואה
עצמי
בהיותי מורה צעיר בעיר פיתוח בצפון, זימנתי לשיחה את הוריו של תלמיד אשר באופן כרוני איחר לבית הספר. האב שהיה סבל במקצועו הגיע, שמע, ומיהר לעבודתו. לאחר כמה ימים כשלא חל שום שינוי במצב זימנתי את האב שוב.

השיחה התנהלה בפתחו של ביה"ס והיא נחרטה עמוק בתודעתי:

"הבן שלך ממשיך לאחר"!

"מה אתה רוצה ממני? אתה מורה! אתה משרד החינוך! תדאג לו. אני סך הכל סבל אני צריך לעבוד. אתה אחראי על הילד הזה, תעשה את העבודה שלך ותפסיק לבלבל לי במוח".

האב הסתובב ומיהר לעבודתו.

בתחילה התפלאתי, כיצד האב מסיר מעצמו כל אחריות ביחס לבנו? אך לאחר בחינה עמוקה של הסיבות שהביאו אותו לכך הבנתי. אב זה הפנים למעשה במדויק את מה שחוק חינוך חובה במדינת ישראל שידר לו .

בבואנו לדון בסוגיה זו ברצוני להעלות 4 שאלות:

שליחו של מי הוא המורה? או של מי האחריות?

האם מותרת, רצויה או אסורה תחרות?

מי קובע מה החומר הנלמד?

מה מטרת החינוך?

במדינת ישראל על פי החוק יש איש אחד שקובע למעשה מה ילמד כל ילד, היכן הוא ילמד, ומי ילמד אותו. ה"אח הגדול" הזה הוא שר החינוך.

שר החינוך מגדיר את איזורי הרישום, ואת בתי הספר שניתן להרשם אליהם בכל איזור רישום. "מנהל בית-ספר לא יסרב לרשום תלמיד הגר באיזור שאליו משתייך בית-הספר ולא ירשום למוסדו תלמיד שאינו גר באותו איזור" – לשון החוק. "שר היחנוך יקבע את תוכנית הלימוד של כל מוסד חינוך רישמי" – לשון החוק. המורים או יותר נכון המורות מועסקים על ידי משרד החינוך. צדק האב הסבל! הוא למעשה אינו יכול לבחור בשום דבר שישפיע על חינוך בנו , ולכן הוא גם לא מרגיש אחראי לכלום.

האם חוק זה תואם את התפיסה היהודית?

חובת הלימוד טבועה במסורת היהודית כבר אלפי שנה, הלימוד אינו קשור בגיל או בחוק.

"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה" , כותב הרמב"ם בסיפרו ומוסיף " עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו". חובה זו מתחילה ברמה המשפחתית - "קטן, אביו חייב ללמדו תורה" וממשיך לרמה הקהילתית – עירונית "מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר …". אחריות הלימוד והחינוך היא של האב על בנו וכשהבן גדל הוא למעשה חייב בעצמו. אם כן המורה הוא שליחם של ההורים והלומד, הנושאים באחריות. הקהילה צריכה לדאוג לכך שתהיה אפשרות לכל אחד ללמוד.

התחרות החופשית שהיא ערך כמעט מקודש בחברה הישראלית היום, אינה באה לידי ביטוי בחוק חינוך חובה בשום תחום. ההורים אינם יכולים להשפיע על תוכנית הלימודים (נעשו אומנם מספר תיקונים בחוק בעניין זה, אבל הם טלאי המעיד על הבעיה האמיתית שתיקונים אלו באו כביכול לפתור), אינם יכולים לבחור את מוסד הלימודים בו הם מעונינים, ואין להם השפעה על דרך בחירת המורים והעסקתם. הבחירה היחידה הנימצאת בידם היא בחירת זרם החינוך בו ילמדו ילדיהם – ממלכתי או ממלכתי דתי.

בהלכה היהודית המצב הוא הפוך. בתחומי המסחר ישנם מגבלות חמורות לגבי פתיחת עסק מתחרה היכול לפגוע בעסק הקיים "אסור לרדת לאומנות חברו" אלא במקרים מיוחדים. לעומת זאת בלימוד ובחנוך ההלכה מתירה ואפשר לומר אפילו מעודדת תחרות חופשית ואף יותר מזה.

"וכן מלמד תינוקות שבא חברו ופתח בית ללמד תינוקות בצידו כדי שיבואו תינוקות אחרים לו או כדי שיבואו מתינוקות של זה אצל זה אינו יכול למחות בידו שנאמר: ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" פוסק הרמב"ם, ומוסיף השו"ע: "ומלמד תינוקות שפשע בתינוקות ולא למד (אפילו רק יום או יומיים) או למד בטעות, וכל כיוצא כאלו ....מסלקין אותן בלא התראה". מהלכות אלו עולה בבירור כי מותר לפתוח בית ספר חדש על אף שיתכן שהדבר יגרום לקריסתו של בית הספר הנוכחי. הוי אומר תחרות חופשית לגמרי.

"לעולם ילמד אדם במקום שליבו חפץ" לימדונו חכמים. כוונתם לא הייתה על המבנה הפיזי אלא על תוכן הלימוד. הגדרת חומר לימוד מסויים המחייב את כולם או כל בחירת מקצוע מסויים אותו ילמדו כולם, היא טעות יסודית. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות ודווקא בחינוך יש לאפשר מגוון רחב ככל שאפשר הן בתכנים והן בצורות לימוד על מנת לאפשר לכל אחד למצוא את מקומו.

בכל עיר ועיר חייבים להעמיד מלמד תינוקות כאשר בכל כיתה מקסימום 25 תלמידים. אך אם נניח שאחד התלמידים רוצה ללמוד עם מלמד פרטי חומר אחר או בקצב אחר וכדו' האם ניתן למנוע זאת ממנו בשם השיויון? התשובה הברורה היא לא! הוריו אמנם ישלמו עבור המלמד ששכרה העיר אך הוא יוכל ללמוד במקום אותו יבחר, ועם מי שליבו חפץ.

וכאן אנו מגיעים לנושא בו היינו צריכים למעשה לפתוח. מהי מטרת החינוך?

כאשר חיפשתי באתר האינטרנט של משרד החינוך מה מטרותיו לא מצאתי דבר. לעומת זאת כאשר פתחתי את חוק חינוך חובה הוכתי בתדהמה. בחוק זה מוגדרות מטרות לחינוך הממלכתי אשר על רובם הייתי חותם בשתי ידיים ואצטט:

בסעיף 1 ממטרות החינוך: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו".


שם בסעיף 4: "ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם". חוק החינוך תשי"ג.

כאשר השוותי מטרות אילו לתפקיד המורה כפי שהוגדרו בחוזר מנכ"ל אדר א' תש"ס גיליתי והפעם לא הופתעתי כי נושא החינוך נמחק לגמרי מסדר היום. בשום פיסקה בכל המסמך הארוך המגדיר את תפקידי המורה לא מופיעה המילה "חינוך".

תוכן הדברים הוא שעל המורה לתכנן את ההוראה, ליצור סביבה לימודית מתאימה, להעריך את התלמיד ואף לאבחן ולעקוב אחריו, אך בשום מקום אין רמז לפעילות חינוכית כלשהיא.

לימוד תורת ישראל מורשת ישראל והמסורת הישראלית המופיע כמטרה בחוק , נמצא בתוכנית הלימודים, רק כדי לצאת ידי חובה, ולא כנושא בעל חשיבות .

כיצד קורא הדבר? התשובה ברורה. כאשר שר פוליטי צריך להחליט על תוכנית לימודים שתתאים לכל בתי הספר בארץ בהם לומדים ילדים מכל הסוגים, ברור לגמרי שהוא לא רוצה להתעמת עם אף אחד. לכן נושא החינוך שהוא דבר שבנפשם של ההורים והדרכים לעשותו הם רבות יעלם מסדר היום כדי לא לעורר מחלוקות וויכוחים.

לימוד תורת ישראל או מורשת ישראל גם הוא לא על סדר יומו של השר הנכבד ולכן גם הוא יעלם, וכך בסופו של תהליך הגענו למערכת רדודה שאין בה חינוך ואין בה תורת ישראל ואף לא מורשת ישראל.

אין לי ספק שרוב מוחלט של ההורים במדינת ישראל מעוניין מאוד במטרות החינוך שהבאתי לעיל ולכן הן מופיעות בחוק. אין לי גם ספק שאילו הייתה האחריות ויכולת הבחירה בידי ההורים, רוב בתי הספר בארץ היו מקדישים לכך תשומת לב רבה. בתי ספר שהיו מצליחים להחזיר הביתה ילדים המכבדים את הוריהם את עמם ואת ארצם, ומקושרים למסורת אבותיהם, היו זוכים בסופו של תהליך להרבה יותר הצלחה מבתי ספר שהיו משקיעים רק במתמטיקה ואנגלית, אך למה עלי להחליט עבור אחרים? ניתן להורים את הבחירה והם יחליטו.

בתי ספר שמטרותיהם ודרך הנחלתם תתאים להורים רבים יאכלסו תלמידים רבים ולהיפך. את מטרת החינוך צריך להגדיר כל הורה וכל מוסד, וההתאמה בניהם צריכה להעשות בבחירה חופשית.

העולה מכל האמור הוא שהתפיסות הבסיסיות ביותר העומדות בבסיס חוק חינוך חובה, עומדות למעשה בניגוד גמור לתפיסת העולם היהודית. נסיונות התיקון של מערכת החינוך לא יצלחו לדעתי, כל עוד מסגרת הבסיס היא לא נכונה. ראשית יש לקבוע את עקרונות היסוד ולאחר מכן לגשת ולבדוק כיצד מתרגמים אותם לשפת המציאות. העקרונות אותם אני מציע הם כדלהלן:

1. אחריות החינוך מוטלת על ההורים. (המדינה מתערבת רק במצבים קיצוניים של הזנחה או חוסר יכולת).

2. תחרות חופשית בהקמת מוסדות לימוד (עם המגבלות המתבקשות של מניעת מונופולים, ורמאות).

3. חופש בבחירת מוסדות הלימוד, ובתוכן הלימודים.

4. עידוד מוסדות שיחנכו את תלמידיהם כאזרחים יהודים בעלי תודעה עצמית וכשותפים בנשיאת העול ברמה הלאומית.

שינויים אילו למעשה כבר קורים בזחילה איטית בשטח, אך לא מתוך תודעה ברורה אלא מתוך ספונטניות. יש לעודד מגמות, ולתת להם את הכותרת הנכונה ואנו ההורים לוקחים חזרה את האחריות לחינוך ילדינו.



(תמצית מתוך הרצאה בכנס "מנהיגות יהודית צעירה")