ימים ולילות אני כוסס את ציפורני ידי ורגלי, ולאחר שאלה נכססו עד תום עברתי לכסיסת אצבעות שכניי וידידי. דריכות ודאגה עטפה אותי מאז יום שישי 20.8.04. הייתי משוכנע שהנה הן באות, החרפות, הקללות הנאצות ההתקפות והגינויים, וכבר נכמר ליבי וריחמתי עליו רחמים רטרואקטיביים.

על מי, אתם שואלים? מה זאת אומרת? כמובן על איש מר"ץ אבשלום וילן המכונה, כמתבקש מחובבי ההתערות במרחב המזרח תיכוני, "אבו וילן". אומנם איש שמאל ידוע, אבל בכל זאת הערבות ההדדית דורשת ממני לדאוג לשלומו של האיש, שהרי נאמר "כל ישראל ערבים זה לזה", לא?

הנה חלף יום, חלפו יומיים, חלף שבוע, כמעט שבועיים ושקט על פני תהום, דממה דקה. אנחת רווחה נתמלטה מגרוני. האם אכן יש סיכוי שבלי שידעתי התכנסה בחשאי ועדת המוסר והקלון של העם היושב בציון והחליטה החלטות סודיות שהחשובה שבהן היא לוותר לו למר וילן, ולא לגרש אותו לאי השדים ואף לא לשלוח אותו לכמה שנות שירות לאומי בנקיון כלא יריחו?

לתומי ולדאגתי ראיתי בדמיוני את אבו וילן, מורכן ראש וכנוע, עובר את סדרת החינוך וההשפלה, ממש באותו תוואי של משעול היסורים בו הועבר אורי אליצור, ולא כך היה.

הייתי משוכנע שמקורביו, ידידיו, שכניו ומכיריו עד לאלה שפגשוהו בגן חדוה, ייאלצו להתעורר בבוקרו של יום ראשון לאחר פרסום דבריו של וילן, וממש כמו פנחס ולרשטיין, או שאר השאול גולדשטיינים למיניהם, יפתחו את דלת ביתם ומה שיראו לנגד עיניהם יהיה, במקום שמשו של בוקר, כדור ספוג אדום וגדול.

המקורבים הללו היו אמורים לשפשף את עיניהם, ועוד לפני שקלטו שהכדור הנ"ל הוא ראשו של מקרופון תוצרת אחד הערוצים היו שומעים את צרור השאלות הקבועות נורה לעברם בטון מצווה של רס"ר בבה"ד 1 - 'האם אתה מגנה את מה שהוא אמר? איך אתה חושב שיש לנהוג איתו? האם אתה מוקיע אותו? האם דבריו מייצגים גם אותך או שמדובר בעשב שוטה"?.

לתומי, חשבתי שזה מה שיעבור, פחות או יותר, על סביבת גידולו הטבעית של אבו וילן, אחרי אותו ריאיון ב"הארץ", והתבדתי.

שיערתי לעצמי שאולי קיים הבדל בין דברי וילן לאליצור, משהו שיהפוך את דבריו של וילן לשירה מתרוננת עם ציוץ הציפורים ברקע, ולעומת זאת יותיר את דברי אליצור, כפי שחונכנו לדעת שהם דברי איום, שיטנה, סכסוך, התרסה, המרדה, הפחדה ושאר מרעין בישין שאין הדעת סובלתן.

הבא נרענן מעט את הזיכרון

בראיון לעיתון "בשבע" ובאין סוף ראיונות לאחר מכן, בהם נצלב פומבית הודיע אורי אליצור שיש להתנגד בכוח לעקירת הישובים. אליצור אמר, אוי לה לאותה בושה, שנכה, נשרוט, ננשוך וכיוצא באלה דברים בלתי נעימים בעליל, אבל דאג להמשיך ולהדגיש שאיש לא יעשה שימוש באש חיה נגד המפנים. כזכור, וכאמור, דברים אלה הובילו לפני זמן לא רב את מנהיגי הימין כולם, כשהם כבולים בשלשלאות של מלל, לעמודי הקלון הטלוויזיוני והרדיופוני לכפוף ראשם ולחטוף זפטות מכל עבר.

ומנגד מתמיהה השתיקה הכללית בעקבות דבריו של האדון וילן. אולי בגלל שדברי וילן נאמרו בעיתון הזניח "הארץ", ולעומת זאת דברי אליצור נאמרו בעיתון החשוב בישראל "בשבע"? אולי. בכל אופן מעניין לעיין בדבריו של וילן.

וילן, חובב השלום, ואספן עלי זית ידוע, אומר לארי שביט שבמסגרת המאבק במתנגדי העקירה, אומנם בשלב הראשון "צריך להשתמש בכל האמצעים שאינם קטלניים. מסוקים, גז מדמיע, אמצעי הלם שונים. אבל אם לא יהיה די בכך יהיה צורך לירות באוויר. אחר כך לירות כדי לפצוע. ובמקרה אחרון צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע", דרך מעניינת להגות את הביטוי 'להרוג'.

אגב, ארי שביט, עיתונאי מכובד ולא פראייר בזכות עצמו, לא קונה את מכבסת המילים ומבקש לברר אם אכן האדון וילן מציע להיערך להרג של עשרות יהודים (למען השלום, כמובן, לא לשכוח). וילן מבהיר שאמנם זה "לא נעים (תודה רבה לך מר וילן) זה קשה", אבל אין ברירה.

וילן ממשיך לחרוז את הראיון חובב השלום שלו בחרוזי קרבות וצובע אותו בצבעי מלחמה שלא היו מביישים את אחרוני שבטי האינדיאנים בדרום אמריקה. וילן גם קושר כתרי ערגה וגעגועים לימי אלטלנה שרק זכרם מעורר אצל רבים מאיתנו צמרמורת וחלחלה.

"צריך להבהיר שאם לא תהיה ברירה אחרת הקברניט יהיה מוכן לקבל את אותה החלטה קשה שקיבל בן גוריון אל מול אלטלנה". ארי שביט מבקש לוודא שהוא שומע נכון ושואל ליתר ביטחון "אם אני מבין אותך נכון, אתה אומר שאסור לפחד ממלחמת אחים?" והתשובה לא מאחרת לבוא – "נכון. אסור שהפחד ממלחמת אחים ישתק אותנו".

אם במקרה נדמה למי מאיתנו שאולי וילן, התור הצחור, לא ממש מתכוון, אז הוא לא נותן לנו להתבלבל, הוא יודע היטב שהתנהלות כזו תביא ליהודים שיהרגו על ידי יהודים. "אני מקווה שלא, אבל אני מעריך שכן..." הוא אומר ומוסיף "בסופו של דבר עלול להיווצר מצב שבו צריך יהיה לסחוט את ההדק, לאט, באחריות, בקור רוח ובשכל. זה קשה, זה נורא. אבל אם לא נעשה זאת האלטרנטיבה תהיה חורבן הבית".

מוזר, לא? איפה הרמקולים הנתחבים לפיו של יוסי שריד בשאלה "האם אתה מגנה את ההתבטאויות מחרחרות מלחמת האחים של וילן?". איך זה שאף עיתונאי לא עט על יוסי ביילין בניסיון להבין האם יו"ר 'יחד' חושש ליחוד הישראלי, שמא ייפגע בעקבות דבריו של וילן, או שמא הוא רואה בו שוליים קיצוניים וסהרוריים שבקצה המחנה. אף כתב לא ארב בשיחים של המטפלת בחדר הילדים בקיבוץ נגבה לברר אם כבר בלול גילה אבשלום הפעוט סימני חיבה לקרבות וסימני אלימות חריגים או שמא זה התפתח אצלו במרוצת השנים.

שתיקה כללית

אפשר כמדומני להבין אותם. הם עדיין לא סיימו לערוך באוגדן מיוחד את כל מאמרי ההתרפסות וההתנצלות, הגינוי וההוקעה, ההתנערות וההסתייגות של בכירי הימין מאורי אליצור שהעז לומר שההתנגדות לעקירת אנשים מביתם תתאפיין בשריטות, נשיכות "אבל לא בנשק חם".

איש קיצוני הוא, אורי אליצור, אין ספק. אך לעומת זאת כמה יפה וצחור הוא צבעו של השלום אותו מצייר אבו וילן במכחול טבול אדום.