מראה מעוותת

לכבוד צאת הסרט "מדורת השבט" לבתי הקולנוע חשפה השחקנית הראשית, מיכאלה עשת (מוסף "7 ימים", 27.8), פרטים מביכים על עצמה ועל חייה האמיתיים. בסרט היא מגלמת אישה כאילו דתית שכאילו שואפת להיות כאילו מתנחלת

אמונה אלון , כ' באלול תשס"ד

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
לכבוד צאת הסרט "מדורת השבט" לבתי הקולנוע חשפה השחקנית הראשית, מיכאלה עשת (מוסף "7 ימים", 27.8), פרטים מביכים על עצמה ועל חייה האמיתיים. בסרט היא מגלמת אישה כאילו דתית שכאילו שואפת להיות כאילו מתנחלת, אבל מדבריה בראיון העיתונאי מתברר שבמציאות היא הרבה יותר מעניינת ומורכבת ובוודאי לא פחות מתאימה להחזיק סרט עלילתי באורך מלא.

ההבדל העיקרי בינה ובין רחל גרליק, שאת דמותה המעורפלת היא מגלמת ב"מדורת השבט", הוא שקוראי הראיון ב"7 ימים" אינם חושבים עכשיו ששחקני-קולנוע חילונים (במיוחד תל-אביבים) הם מבולבלים, מאוהבים בעצמם והורסי-משפחות, כמו מיכאלה עשת ואילו רבים מן הצופים ב"מדורת השבט" יחשבו, מן הסתם, שדתיים לאומיים (במיוחד מתנחלים) הם אנוכיים, מנותקים מילדיהם ושבויים בסיסמאות אידיאולוגיות ריקות, כמו רחל גרליק.

מותר בהחלט לעשות סרטים המציגים צדדים שליליים ואפילו מכוערים בחברה הדתית, ואין ספק שציבור המתנחלים בוגר ואיתן דיו להבין מהו חופש יצירה וליהנות מן השפה הקולנועית גם כשהיא מעבירה עליו ביקורת. הבעיה עם "מדורת השבט" היא שכיעור ושלילה יש בו למכביר – אבל דתיים של ממש אין בו, בעצם, כלל.

ביקורת על מפעל ההתנחלות כן – אבל לא ניסיון לבנות ולו דמות אחת אמינה של מתנחל בשר ודם. השחקנים אמנם חבושים כיפות סרוגות ולבושים בחולצות פלנל משובצות והשחקניות אמנם עטויות חצאיות ארוכות, אבל שום דבר במעשיהם, בדיבוריהם או בעניינים המעסיקים אותם בסרט אינו רומז על כל קשר שהוא בינם ובין אמונה באלוקים ושמירת מצוותיו. ואין שום הסבר או רקע להחלטתם הפתאומית לעזוב את השכונה הירושלמית הנוחה שהם גרים בה ולעבור לאיזו גבעה סחופת-רוח ליד רמאללה, אלא אם הצופה מקבל את האקסיומה שמתנחלים הם יצורים סהרוריים המעדיפים מקבצי-קרוואנים מוקפי-ערבים על-פני חיים בורגניים נורמאליים.

למרבה הצער, ולמרות שמבחינה קולנועית-מקצועית עשה התסריטאי והבמאי יוסף סידר עבודה מעולה, אפשר לומר על "מדורת השבט" את מה שאמר חבר האקדמיה הישראלית לקולנוע על סרט חדש אחר, כשהסביר מדוע אותו סרט לא נבחר כמועמד לפרס "האוסקר הישראלי": "התוכן הוא כמעט קריקטורה, יש שם זלזול בבניית הדמויות ובמהלך העלילתי". העובדה, ש"מדורת השבט" נבחר בכל זאת כמועמד לפרס הנחשק ב-13 קטגוריות, מעוררת חשד שחברי האקדמיה אינם מצפים מסרט על דתיים ומתנחלים לעומק שהם מצפים לו בסרט על בני-אדם.

"יש שם למשל שביתת-עובדים", קובל אותו חבר אקדמיה על הסרט האחר, "והצופה לא יודע למה יש שביתה, מה קרה במפעל, הוא פשוט צריך לקבל את זה". אבל כאשר ב"מדורת השבט" יש לא שביתת-עובדים אלא מהפך שלם באורח החיים, והצופה לא יודע למה יש מהפך ומה קרה בארץ, גם המומחים הגדולים לקולנוע פשוט מקבלים את זה.

אילו היה זה סרט על דתיים ועל מתנחלים, לא הייתה לדתיים ולמתנחלים ברירה אלא לקבל בהכנעה את המראה שהוא מציב לפניהם. כיוון שאין זה יותר מאוסף התבטאויות מלאכותיות שתסריטאי מוכשר שם בפיותיהם של אסי דיין ושל מיכאלה עשת, יכולים דתיים ומתנחלים להתייחס לזה לכל היותר כאל מראה מעוותת מאוד.



המאמר הופיע בעיתון "ידיעות אחרונות".