כך ברחו הסוסים באורוות שלמה

לכל מי ששנתו נודדת בימים אלה עקב סכנת ההתמוטטות של אורוות שלמה, מוגשת בזאת בתמציתיות השתלשלות האירועים שהמיטה על ישראל את הסכנה הזאת, ולו רק כחומר למחשבה בכל מה שקשור למדיניות ישראל בהר הבית.

חגי סגל , י"ג בתשרי תשס"ה

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
לכל מי ששנתו נודדת בימים אלה עקב סכנת ההתמוטטות של אורוות שלמה, מוגשת בזאת בתמציתיות השתלשלות האירועים שהמיטה על ישראל את הסכנה הזאת, ולו רק כחומר למחשבה בכל מה שקשור למדיניות ישראל בהר הבית:

בחורף 1988 פתח הוואקף בעבודות להקמת מסגד תת-קרקעי בתוך אורוות שלמה שבהר הבית. בלי רשיון, כמובן. ראש עיריית ירושלים באותם ימים רחוקים, טדי קולק, שינס מותניו ושיגר מברק נו-נו-נו לראשי הוואקף. הוא הזכיר להם בעדינות שכל עבודת בנייה בבירה, ואפילו עבודת שיפוץ של מקום קדוש, טעונה היתר מוקדם ממהנדס הרשות המקומית. ברם, העבודות נמשכות כסדרן למרות פניית ראש העיר. מאז שמשה דיין מסר את מפתחות הר המוריה לנציגי הוואקף, שעתיים אחרי שחרור המקום בידי מוטה גור ז"ל, הם לא לוקחים ברצינות פניות של גורמים ציוניים.

כיוון שכך, פנתה תנועת נאמני הר הבית לבג"ץ וביקשה לצוות על הרשויות לאכוף את חוקי הבנייה בהר (בג"ץ 4185/90). בעתירה צויין כי הקמת המסגד החדש נועדה לגרום נזק בלתי הפיך לשכיות חמדה ארכיאולוגיות, במסגרת מאמץ שיטתי של הוואקף לטשטוש העבר היהודי של האתר. העיתונאי נדב שרגאי כותב בספרו "הר המריבה", כי השופטים אהרון ברק, מנחם אלון וגבריאל דנו בעתירה בקפידה ואף הטריחו עצמם למקום המקדש.

בסופו של דבר העתירה נדחתה, אבל לא בגלל מופרכות טיעוני העותרים, אלא מפני שרשויות החוק התחייבו בהן צדקן לא להעניק עוד חסינות מדינית לעברייני הבנייה המוסלמים בהר המוריה.

השופטים הכבירו מלים קשות על העלמת העין של הרשויות ממעללי הוואקף, אך החליטו לא לתבוע מהן להחזיר את המצב לקדמותו. פסיקתם עסקה בעתיד: "השתכנעו כי מכאן ולהבא יתקיים פיקוח משמעותי בהר הבית. אנו בטוחים שפיקוח זה יהיה פיקוח של ממש ולא כדי לצאת ידי חובה". והם הוסיפו: "אין צריך לומר כי מריבונות מדינת ישראל על ירושלים המאוחדת בכלל, ועל שטח הר הבית בפרט, נובע שכל חוקי המדינה - וביניהם חוק התכנון והבנייה וחוק העתיקות - חלים בשטח הר הבית". כלומר, שופטי בג"ץ הנחו את רשויות החוק להשליט בעתיד בהרהבית את חוקי הבנייה, ולו גם על אפם וחמתם של פרנסיו המוסלמים.

אנשי הוואקף, אשר החרימו את דיוני בג"ץ בעניינם, השעו את העבודות באורוות שלמה עוד בתחילת הדיון בעתירה. השעו, ולא ביטלו. מיד עם תחילת כהונתה של ממשלת נתניהו הבחינו פקחי עיריית ירושלים בתכונת בנייה מחודשת במקום. תצלומים שנעשו בהיחבא הנציחו פעולות יציקה מסיבית של בטון מתחת לפני הקרקע ומעליה. אשר על כן חש היועץ המשפטי של העירייה לבית המשפט לעניינים מקומיים והוציא שם צו להפסקת עבודות.

עותק מהצו הודבק באתר הבנייה עצמו, לאחר שנציגי הוואקף סירבו לקבלו לידיהם (הם לא מכירים בסמכות מדינת ישראל להנפיק להם אישורי בנייה או צווי הריסה). במקביל התקיימו התייעצויות קדחתניות בעיריית ירושלים ובמשרד לביטחון פנים. אהוד אולמרט (אז ראש העיר) לחץ ליישם את הצו ברוח החלטת בג"ץ. כנ"ל סגנו, שמואל מאיר ז"ל.

אז מי התנגד? מפקד מחוז ירושלים דאז, ניצב אריה עמית. הוא חשש ממהומות יותר מאשר לכבודו של בג"ץ, וכך איפשר לערבים להשלים את בניית המסגד, זה שעלול להתמוטט בקרוב על מאות אלפי מתפללים מוסלמים ולסבך את ישראל בצרה מדינית קשה. שופטים, שוטרים ושרים התמסרו לקונספציה לפיה בהר הבית עדיף להיות חכם ולא צודק. עכשיו, לנוכח הסדקים המתרחבים בכותלי אורוות שלמה, אולי הם יבינו סוף סוף שחוכמה וצדק הולכים בדרך כלל יד ביד.