הכלימה, העליבות והגועל-נפש

ביום שאחרי ההצבעה בכנסת, הרושם הוא שבסופו של דבר תוכניתו של שרון לא תבוצע. שמשאל העם, הקדמת הבחירות, ההצבעה על התקציב ובעיקר השכל הישר של הציבור הישראלי יחברו יחדיו.

אמונה אלון , ט"ז בחשון תשס"ה

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
ביום שאחרי ההצבעה בכנסת, הרושם הוא שבסופו של דבר תוכניתו של שרון לא תבוצע. שמשאל העם, הקדמת הבחירות, ההצבעה על התקציב ובעיקר השכל הישר של הציבור הישראלי יחברו יחדיו, ויצילו את המדינה מן התוכנית שהכנסת הנוכחית לא היה יכול לה. ששרון יחזור הביתה בידיים ריקות (או עם תיק פרשת סיריל קרן), ואילו יישובי גוש קטיף וצפון השומרון ימשיכו בדיוק מאותו מקום שבו הוא ניסה להפסיק אותם.

ביום שאחרי ההצבעה, היו שכינו אותה "היסטורית", נראה שההיסטוריה לא תייחס שום משמעות מעשית לתוכנית המשונה הזאת. איש לא יבין מדוע היא נקראה "תוכנית ההתנתקות" למרות שלא נכללה בה כל התנתקות שהיא: לא התנתקות צבאית מרצועת עזה, לא התנתקות מדינית מן "הכיבוש" ע"פ הגדרת המשפט הבינלאומי, ולא התנתקות אזרחית מן הטרור הפלשתיני.

מכל האפיזודה הזאת יישאר הכתם שהטיל אריאל שרון במדינת היהודים, כשהגדיר אותה כמדינה שכבשה ארץ לא-לה וציפה שהערבים ושאר העולם יבדילו, כמוהו, בין הכיבוש של 1967 לזה של 1948. יישאר האישור שקיבלו הפלשתינים להערכתם כי הטרור משתלם, וכי היהודים עתידים להסתלק מן המזרח התיכון בדיוק כמו הצלבנים, הטורקים ויתר הכובשים הזרים שניסו להיאחז בארץ הזאת.

תישאר הכלימה, תישאר העליבות, יישאר הגועל-נפש. כלימת המנהיגים-לא-מנהיגים מצמרת הליכוד, שהרימו ידם אמש בעד התוכנית למרות שהתנגדו לה. עליבות השמאל הישראלי המדולדל, שתמך בתוכנית שרון למרות שלא היו בה מו"מ והסכם-שלום, רק למען הסיכוי לחזות סופסוף בפינוי התנחלויות.

הגועל-נפש שבמאמצים החוזרים ונשנים להפליל ציבור שלם, ציבור גדול ונפלא המגן על בתיו הפרטיים ועל הבית הלאומי במסגרת החוק והדמוקרטיה, ולהאשימו שוב ושוב ב"הסתה" ובכוונות לרצוח את ראש הממשלה ולפוצץ את מסגדי הר הבית.

הכלימה הזאת לא תימחק, העליבות לא תיעלם, תחושת גועל הנפש לא תתפוגג. קשה יהיה לסלוח לשקרנים שזעקו כי אמהות לא תשלחנה עוד את בניהן להילחם בעזה, אף כי ידעו היטב כי שום "התנתקות" לא תשחרר את צה"ל מן הצורך להילחם נגד משגרי טילים ולפטרל בציר פילדלפי. למניפולטורים שהציגו את עצמם כ"כואבים את כאב המתנחלים שייעקרו", כשהכאב היחידי שחששו מפניו באמת היה כאב עקירתם שלהם מכיסאם הרם.

לאבירי השלטון התקין למיניהם, שהתעלמו באלגנטיות מתופעות שבימים אחרים היו גורמות להם לצאת חוצץ נגד ראש הממשלה:

תישאר גם האכזבה, לנוכח נכונותם של ישראלים רבים לגרום להרס עולמם של אלפי ישראלים אחרים: עקירת שלושה דורות, ניתוץ בתים, יישובים, חיים שלמים, ובשביל מה? תמורת איזה הישג מדיני, מוסרי, אנושי?

ויישאר התסכול, לנוכח הניסיון להציג את כל העניין כוויכוח בין ישראלים שפויים ויפים ש"אינם רוצים לשלוט על מיליוני פלשתינים" לבין ישראלים "משיחיים" המשתוקקים, כביכול, לשלוט ולדכא. כאילו לא היו הסכמי אוסלו, כאילו לא נמסרה השליטה לידי רשות פלשתינית עצמאית, כאילו לא התברר שוב ושוב כי את "זכות השיבה" דורש האוייב ולא את שטחי יש"ע.



המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".