ה"הינתקות" בעיני העולם

ארצות העולם מתייחסות לסכסוך הישראלי- ערבי במונחים של צדק אבל במעשיהם, לפי הבנתם את האינטרסים הלאומיים שלהם.

פרופ' ג'רלד פרמן , י"ז בחשון תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
ארצות העולם מתייחסות לסכסוך הישראלי- ערבי במונחים של צדק אבל במעשיהם, לפי הבנתם את האינטרסים הלאומיים שלהם. האינטרס הכללי הוא שיהיה כאן שקט. כדי להשיג את השקט הם נוקטים במדיניות בהתאם למצב הכוח של הצדדים.

הכוח הערבי הוא רב. הוא כולל את מספר המדינות הערביות-המוסלמיות בעולם, כלכלתם מבחינת שוק למוצרים ולייצור, מקורות טבעיים (נפט...), התמסרות הפלשתינים או הערבים לעמדותיהם הבסיסיים, כוח הילודה הפלשתיני-ערבי, והכוח הצבאי המסורתי והטרוריסטי. מבחינה צבאית מצרים מתחזקת כבר שנים כאשר אין הצדקה לזאת אלא כדי להתמודד עם צה"ל. איראן בדרך מתקדמת לחוג המדינות בעלות יכולת אטומית-צבאית. הטרור הוא המכשיר לאי יציבות אזורית ועולמית, פחד המוני, וכך מעניק לטרוריסטים ולארצות ערב כוח עצום.

הכוח הישראלי מצד שני מתפרש בירידה. הכוח הצבאי והכלכלי תלוי ברמה גבוהה בארה"ב ואירופה ומעניק להם השפעה רצינית בהכרעות הפוליטיות הפנימיות. בעבר האחדות היהודית, הקונסנסוס הלאומי, הקווים האדומים שבהם העם עמד חזק, וההתמסרות הכללית ליעודים הציוניים, היו משקל נגד שימוש ייתר בכוח זה. היום אין קונסנסוס מעבר לקיומה הפיסי של ישראל.

בנוסף, תרבות המערב שמהווה את חיי היום יום של האזרח הישראלי (כולל ילודה בדרך לאפס), פוגעת ביכולת וברצון העם לסבול מבחינה כלכלית ואישית עבור מדיניות זאת או אחרת. העובדה שכ 40% מהגיוס השנתי הפוטנציאלי אינו מתגייס, והחרדים הם המיעוט שבהם, מאפיינת את הרוח החדשה. כך המציאות היא שממשלות ישראל "מתייעצות" עם האמריקאים בעיקר, על כל צעד, כולל אלמנטים אופרטיביים טקטיים.

כתוצאה מחולשות אלו, ממשלות ישראל בחרו לא לנקוט בצעדים להחזיר את רוח העבר אלא להשלים עם המציאות החדשה. לכן, הן מחפשות הסדרי שלום מהיר, בדרך "ויתורים כואבים" והיום כאשר אין פרטנר, כאשר הפלשתינים מבינים את החולשה, לפייס את העולם והציבור הישראלי המחולק, בצעדים חד צדדיים. משמעותם היא התחלת הנסיגה והעקירה מארץ ישראל בתקווה שאפשר יהיה לעצור זאת בגבולות 48.

בהסתכלות זו ארצות העולם מתייחסות ל"תכנית ההינתקות" של הליכוד, הימין השלטוני בהנהגה של מנהיג שהיה איש מרכזי לניצחונות הרבים בשדה הקרב והקמת הציונות ההתיישבותית, כהתחלה של הנסיגה הכללית לגבולות 48. הם מכירים בפלשתינים, למרות כל הפלגים המסוכסכים ואי הסדרים שבינם, כעם חזק המוכן לעמוד איתן ללא פשרות נגד ישראל וגם נגד העולם המערבי כולו.

כך על ישראל לתת ולפלשתינים לקחת, לפחות עד גבולות 48. אם המצב דאז לא ישתנה, לא יהיה שקט באיזור, מנהיגים בעלי השפעה שכבר מדברים על 'תיקון הטעות ההיסטורית של 48' יתחזקו. בהקשר זה יש לזכור שאחרי החלטת החלוקה באו"ם ב 47 מחלקת החוץ האמריקאית ניסתה לשכנע את הנשיא טרומן לגרום לביטולה.