מי נגד מי – התמונה מתחילה להתבהר

בל נשלה את עצמנו. הויכוח בתוך המפד"ל, באיזו שיטה יש יותר סיכוי לעצור את הגירוש, אינו ויכוח טקטי.

הרב ישראל אריאל , י"ט בחשון תשס"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בל נשלה את עצמנו. הויכוח בתוך המפד"ל, באיזו שיטה יש יותר סיכוי לעצור את הגירוש, אינו ויכוח טקטי. הוא אפילו אינו מעיד מי סלחן יותר, ומנוכר יותר לאחיו, ומי מבין שגמגום מעיד כאלף עדים עד כמה אין בנפשנו הדבר, ועד כמה אנו סחיטים ולחיצים. הויכוח הוא על פני המדינה בכלל, ועל פניה של החברה הדתית לאומית (אשר היא החלק היותר בריא שבחברה הישראלית בכללה) בפרט, והשיטה אינה טקטיקה, אלא פילוסופיה ודרך חיים.

זבולון אורלב הוא חבר של עמרי שרון, ובעזרתו מנהל אינטריגות, מבטיח כספים, מעניק מינויים, וכמוהו משרה אוירה עד כמה מסוכן להינתק מעטיני השלטון. גם אם נניח שכל זה נעשה לא מתוך שאיפה ליצור מצב בו רבים תלויים בו אישית, אלא מתוך הבנה שרק כך ניתן בימינו להפיק תועלת מן השלטון, ולקדם את כל העניינים הטובים והחשובים, אין בזה שום נחמה ושום הצדקה, ואולי להיפך.

שכן, מהו ההיגיון הפנימי המסתתר מאחורי שיטות עבודה כאלו, ומאחורי התחכמויות שמצליחות לגרום לאנשים טובים לפעול באופן מעוקל, במקום לדבוק בפשטות וביושר בעמדותיהם המוצהרות? ההגיון הפנימי הוא שכעת, כידוע לכל בר דעת שאינו עוצם עיניו, השלטון נמצא בתהליכי השחתה והתפוררות, הענייניות היא ממנו והלאה, ומה שמניע אותו הוא אינטרסים והגברת עמדות כוח. המצב הכלכלי הקשה של הפרטים רק מגביר את הפיתוי לעבוד בשיטות כאלה, שכן, הנכונות להיכנע, לציית או לעצום עיניים, נקנית בזול, והאווירה היא שיש כמעט לגיטימציה לכל פשע "סביר" שנעשה כדי להביא לחם הביתה.

על רקע הבוקה, מבוקה ומבולקה הזאת אומרים רבים: ברומא התנהג כרומאי. אם אתה לא תיטול חלק בחגיגה הגדולה, לבסוף רק תלמודי התורה לא יקבלו כסף, ורק למקוואות לא יהיה מימון, והחינוך הדתי שילך ויתייקר יפסיד ילדים רבים לחינוך החילוני וכו' . על כן, כשמשרות מחולקות לכל המרבה במחיר פוליטי, אל תעמוד מן הצד, תחוב אף אתה ידך לצלחת, וכשעמרי הוא שר הדתות האמיתי למד להסתדר איתו.

התוצאה העמוקה מכל הגישה הזאת היא שהגישה הזו הורסת ציבור שלם, הורסת את איכויותיו וקורעת את מיתריו. כי מה יגידו באותו תלמודי תורה שכספם בא להם מתוך חנופה? עד כמה יוכלו לשכנע כי התורה ואורחות הצדק והיושר שלה הם הדפוס לקיומנו? אף כי נדמה למישהו שהחנופה אינה מזדקרת לעין, נעשית רק בחדרי חדרים, ולכן הילד הקטן אינו נוטל חלק בסתירה הפנימית הזאת, אין זה כך. לחינוך ללא כיסוי אין סיכוי.

נגד הציניות הנסתרת הזאת, המצננת כל התלהבות של קדושה, זכינו לראות עסקנים אחרים, שפעלו לא פחות, ופעמים רבות אפילו יותר, לטובת העלאת המדינה על דרך היהדות, אבל להם הייתה יראת אלוקים בליבם וחוט שדרה יהודי בגבם, והם הבינו שיש דברים שאין ניתן לפורטם לפרוטות.

כוונתי היא קודם כל לאנשי האיחוד הלאומי. יודע אני שבעקבות משפט זה כל אחד יאמר שיצא המרצע מן השק, ואין כוונתי אלא לפוליטיקה וכו', אבל נראה לי שבימים טרופים אלה, בהם הארץ הולכת ומתמלאת חמס, אסור שלא לנקוט עמדה מוסרית, ושלא להצביע מי הצדיק ומי ההולך ומרשיע. (אם מישהו סקרן לדעת: לא הצבעתי לאף אחת משתי המפלגות, ואף לא דיברתי עם איש מהם לפני כתיבת הדברים הללו).

ואחתום בדברים שקראנו זה עתה בתורה: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".



הרב ישראל אריאל הוא ר"מ בישיבת "עוד יוסף חי" שביצהר.