בקומות הפנטהאוז של החברה הישראלית נרשמה תחושת אכזבה, וברחוב הישראלי למטה עברה אנחת הקלה, ואפשר להבין את שתיהן. ג'ון קרי איננו אויב של ישראל, שום פוליטיקאי אמריקאי לא יכול להרשות לעצמו להיות אויב של ישראל, אבל קרי מייצג את החלק של העולם שלא סובל אותנו. בניגוד לאזהרות שמזהירים אותנו אנשים מהשמאל שלנו, ישראל רחוקה מאוד מלהיות מדינה מצורעת בעיני כל העולם, והעולם רחוק מאוד מלהיות כולו נגדנו. רוב העולם המערבי דווקא בעדנו, גם באירופה. אבל נכון שהחלק הליברלי של העולם - החלק השמאלני, הפוסט מודרני, הלא דתי באופן אדוק, הקורא לעצמו מתקדם – החלק הזה של העולם אכן לא סובל אותנו.

הוא כמעט במפורש אוהד את הטרור הפלשתיני, גם אם הוא משלם מס שפתיים של כאילו גינוי לטרור, הוא כבר מתחיל לפקפק בזכות קיומה של מדינה יהודית בכלל, הוא חדור ללא תקנה בראייה צרת האופק וחסרת השחר כאילו כל דבר מערבי הוא גוליית וכל דבר מזרחי הוא דוד. בקיצור, החלק הזה של העולם הוא נגדנו באופן עמוק מאוד, ואין מה לעשות. כל ניסיון להתייפות בפניו ולחזר אחריו הוא פתטי.

הטרנד הליברלי הנוכחי הוא לשנוא אותנו, וזה לא ישתנה גם אם נחזור לקווי 67', ונקים שבע מדינות פלשתיניות, ונלמד שם על ריס וציפורן של יאסר ערפאת. החלק הזה של העולם משליך עלינו את כל נקיפות המצפון של עצמו על חטאיו בשלוש מאות שנה של קולוניאליזם. ביום מן הימים זה יעבור לו ויתחלף בטרנד אחר, ובינתיים אנחנו צריכים ללמוד להסתדר בלעדיו, ולהיות חברים של ג'ורג' בוש. זה קשה, כי פעם היינו אהובי ליבו של החלק הזה של העולם, וגם אנחנו התאהבנו בו. וזה קשה במיוחד כי החלק הזה של העולם נוטה לחשוב שהוא כל העולם, ואת הטעות הזאת מכניסים לו לראש נציגיו הרבים בתקשורת העולמית, באקדמיה, בתיאטרון ובספרות..

אנחנו דבר ישן

אבל הנה - החלק הזה של העולם הפסיד השבוע בבחירות באמריקה, והתנגש חזיתית בעובדה שהוא רק חלק של העולם, ולא בהכרח החלק המנצח. מבחינתו הוא, זה כמעט לא נתפס, זה בניגוד לחוקי הטבע: נותנים לילד צעצוע חדש וצעצוע ישן, והילד יבחר בישן? אבל עובדה: מבין שתי האופציות אמריקה בחרה את הלא-אינטלקטואל, את העילג, את האיש שרואה את העולם בשחור לבן. את השמרן. אמריקה מעדיפה ערכים ישנים על פני טרנדים חדשים. אמריקה אומרת שהעולם אמנם מתקדם כל הזמן, אבל בכל זאת לא בטוח שכל דבר חדש יותר טוב מהישן. המוני הבוחרים מסכימים עם בוש, שיש המון דברים חדשים שהם טעויות מטומטמות ואופנות חולפות, בעוד שהדברים הישנים כבר הוכיחו את עצמם.

ואין ספק שמבחינת ישראל הבחירה הזאת היא בשורה טובה, כי אנחנו דבר ישן. יתרונה הגדול של מדינת ישראל מול אויביה, בנוי כולו על הערכים הישנים של חופש, דמוקרטיה, קידמה, וגם צדק היסטורי ותנ"ך. ולעומת זאת ה"נראטיב", שבו חיילי צה"ל הם הרעים ומפוצצי האוטובוסים הם הטובים, הוא סיפור חדש, ויש סיבות טובות לקוות שהוא אופנה חולפת.

הייתי בוחר בקרי

ובכל זאת, לו הייתה לי זכות הצבעה, הייתי מעדיף את קרי על פני בוש. ולא בוש הוא הבעיה שלי. אני חושב שפוליטיקה היא בעיקרה עניין פרימיטיבי שדורש אינטואיציות טובות וכוחנות, הרבה יותר מאשר השכלה רחבה ומוח אנליטי. לכן לגופו של עניין, אני חושב שג'ורג' דבליו הוא האיש הנכון לנהל את העולם בשעה הזאת. הבעיה היא ישראל. אריק שרון סיבך את ישראל בהתחייבויות איומות כלפי בוש, וללא צורך. בוש לא לחץ קשה. אפשר היה לסרב ואפשר היה להתמקח. מפת הדרכים היא מסמך זוועתי מבחינת ישראל כמעט לכל הדעות. זו בעצם תוכנית סעודית, ולדעתי ממשל בוש העמיד אותה בפני שרון כעמדת פתיחה למו"מ, בתקווה להשיג הסכמה ישראלית לאיזשהו חלק שלה, אבל שרון בלע את הצפרדע בשלמותה, ואחרי זה שאל מה הוא צריך לשלם.

בכלל, שרון הוא אשף הפוליטיקה הפנים ישראלית, אבל במדיניות בינלאומית הוא טירון גמור, ולאחרונה למדנו שכך הדבר גם לגבי שליחו המיוחד לוושינגטון דובי וייסגלס. אם ארי שביט הצליח להוציא מוויסגלס את כל מה שרצה לשמוע, מפחיד לחשוב מה הוציאה ממנו קונדוליסה רייס.

בוש הוא אמנם ידיד גדול של ישראל, אבל הוא לא מופקד על האינטרס הישראלי. אם שרון הסכים לנוסחה סעודית, ואמריקה מאוד זקוקה לסעודים, אי אפשר לצפות מבוש שיהיה יותר ישראלי מראש ממשלת ישראל. לכן הייתי בוחר בג'ון קרי. שרון קשר אותנו אל בוש באזיקים של התחייבויות כאלה, שעדיף היה להתחיל הכל מחדש עם קרי ועם כל השמאלנים חובבי אבו מאזן הסובבים אותו, ובלבד להשתחרר מהמחויבות האישית של שרון כלפי ג'ורג' בוש.

אבל זה חלב שכבר נשפך. בוש כבר נבחר, ועכשיו הדרך היחידה לשחרר את ישראל מסיוט מפת הדרכים, היא להחליף את שרון.