ברחוב הפלשתיני יש בעיקר טקסי אבל והפגנות, אבל, לא צער של ממש, כי הפלשתינים מתאבלים על ערפאת הסמל ולא על ערפאת האיש. הם יודעים שערפאת האיש היה בן בלייעל ערמומי ומושחת, לא מנהיג שדואג לרווחת עמו, לא מדינאי דגול, ואפילו לא ממש פלשתיני. הם יודעים שהוא עשק אותם, גלגל מיליונים לכיסו, מינה מקורבים, ורצח גם לא מעט פלשתינים בדרכו המפותלת אל השלטון. ברחוב הפלשתיני קיללו אותו, אהבו לספר עליו בדיחות גסות בהומור של עשוקים, לא ממש הזילו דמעה כאשר הוא נכלא במוקטעה ולא היה יכול להמשיך במסעותיו הנוצצים על פני הגלובוס.

אבל ערפאת הסמל הוא דבר אחר לגמרי. האיש הזה עם הכאפייה והמדים, הוא מלך פלשתין. יש לפלשתינים דגל, אבל דגל הוא סמל לאומי חלש, מיובא מתרבות אחרת. דמותו של יאסר ערפאת הייתה דגל פלשתין האמיתי, המרגש, המלכד, המעורר את תחושת הכבוד הלאומי. האיש והכאפייה, ובמנותק מן השאלה מיהו הפרסונה שבתוך הכאפייה, היה הסמל הלאומי הפלשתיני.

הדבר בלט באופן גרוטסקי בתמונתו האחרונה, כשהוא נראה מחייך חיוך מאולץ ומבוהל בדרך אל המסוק. האיש ערפאת כבר לא נמצא שם. אם ערפאת היה יודע מה נעשה איתו, הוא לא היה מצטלם בפיז'מה וללא הכאפייה. אבל הוא כבר לא היה שם ולא הצטלם שם, רק חיוכו היה שם כמו חיוך החתול של "עליסה בארץ הפלאות". ותסתכלו בתמונה: רואים שזה חיוך סנילי, של זקן סיעודי גוסס, שלא בדיוק מבין מה קורה סביבו, רואים שהאיש שמאחורי החיוך לא מעניין את המצלמה, ולא את הזרועות החסונות, שהביאו אותו אל מול המצלמה. המצלמה יודעת שהעם רוצה לראות את הסמל הפלשתיני ולא את האיש של סוהא והמיליונים הגנובים.

שחרור האדמות

זו הסיבה לכך שהפלשתינים לא ממש בוכים ולא תולשים את שערם מרוב צער. את ערפאת האיש הם לא אהבו, ואילו ערפאת הסמל לא מת. במובן מסוים אפילו להיפך: ללא האיש הבעייתי שבתוכה, דמותו תהיה עכשיו יותר גדולה, יותר טהורה ויותר מרגשת.

ולכן טיפשי למדיי הציפייה הישראלית שעכשיו הכל ישתנה. ערפאת הרלוונטי לא היה איש אלא סמל. ופירוש הדבר הוא, שבהתנהלותו ובהחלטותיו האסטרטגיות הוא ביטא נאמנה את עומק הרגשות ואת היעדים האמיתיים של העם הפלשתיני. כמו לפלשתינים, גם לנו אין סיבה להתעניין בערפאת האיש, אבל יש עניין להבין את ערפאת הסמל, מה בדיוק הוא מסמל, מה עיקר פה ומה טפל.

ערפאת מסמל את המאבק על האדמה. זה הנושא. לא הגדרה עצמית, לא מדינה, לא סיום הכיבוש ביהודה ושומרון. נושא המאבק הוא לא שחרור האדם הפלשתיני, אלא שיחרור האדמה הפלשתינית. ערפאת הקים את הפתח' ב-1964, ואת אש"ף כעבור שנתיים, כדי לשחרר את האדמות הכבושות. שני התאריכים הם לפני היות "הכיבוש". יהודה שומרון ועזה היו אז תחת שלטון ערבי, והאדמות הכבושות הן ישראל שבתוך הקו הירוק. זו הייתה המטרה מראשית הדרך וזו המטרה עד היום. זה הסמל המרגש, המאחד, מעורר הגאווה הלאומית. האדמה. האדמה שנגזלה בידי היהודים במשך מאה שנה. שום מנהיג פלשתיני לא יוכל לעקור את החלום הזה מלב בני עמו.

לקבל ולא לתת

ערפאת מסמל גם את הטרור, שנתפס בעיני הפלשתינים כמלחמת גבורה מרגשת, צודקת, ונערצת, של החלש מול החזק. וערפאת מסמל את תוכנית השלבים: לקבל כמה שאפשר ולא לתת דבר. להתחזק, לצבור כוח, לשחרר עוד ועוד אדמה, ולא לתת שלום בתמורה. לעולם לא להסכים לגבול שמשמעו סוף התביעה הפלשתינית לאדמות. הישראלים דגלו בשטחים תמורת שלום, וערפאת הצליח פעם אחר פעם לקבל מהם אדמה ללא תמורה.

"תהליך אוסלו" הסתיים למעשה, כאשר נתניהו אמר "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו". ואהוד ברק נפל כאשר היה מוכן להקים מדינה ולסגת מכל יהודה ושומרון. אבל דרש הסכמה פלשתינית על סוף הסכסוך. "אין סוף לסכסוך", אמרו לו הפלשתינים, "כל עוד אתם פה".

ומן העובדה שערפאת הוא סמל ולא איש, נובעות שתי מסקנות: ראשית, שכל זה הוא אותנטי, הוא רצונו העמוק של העם, ודווקא ערפאת הפך לסמל כי הוא זה שידע לתת לו ביטוי. ושנית, שכל זה לא מת עם ערפאת. להיפך, זה הופך עכשיו להיות מורשת מקודשת יותר וקשיחה יותר.

פירוש הדבר הוא, שאם מדובר בסכסוך בין מדינת ישראל לבין העם הפלשתיני, הוא לא ייפתר לעולם. התקווה היחידה לשלום היא בהחזרת הסכסוך למהותו האמיתית: ריב בין העם היהודי הקטן לבין האומה הערבית הענקית, שפתרונו אינו מוטל רק על כתפי הצד היהודי, אלא על שני הצדדים.