מצעד האיוולת של שרון

מיד עם מותו של הארכי טרוריסט יאסר ערפאת, נשאל שרון, האם לאור שינוי הנסיבות יש מקום לחדש את התהליך המדיני עם הרשות הפלשתינית ולהתקדם ב"מפת הדרכים".

עו"ד יוסי פוקס , כ"ט בחשון תשס"ה

דווקא ביו"ש. עו"ד פוקס
דווקא ביו"ש. עו"ד פוקס
צילום: יח"צ
מיד עם מותו של הארכי טרוריסט יאסר ערפאת, נשאל שרון, האם לאור שינוי הנסיבות יש מקום לחדש את התהליך המדיני עם הרשות הפלשתינית ולהתקדם ב"מפת הדרכים", וכך השיב שרון לשאלה זו: "לא יהיו שום ויתורים מדיניים או מחוות כלשהם לפלשתינים עד להפסקת הטרור, האלימות וההסתה".

אודה שברגע הראשון בדקתי את מכשיר השמיעה שלי, לבדוק אם הדברים הללו אכן נאמרו, ושהתברר לי שאכן אלו הדברים, הרגשתי נבוך. להיכן התדרדר שרון, הביטחוניסט הגדול, עד שאינו רואה בנסיגה חד-צדדית, תחת אש, מגוש קטיף ומצפון השומרון – כויתור מדיני.

מצעד האיוולת של שרון, הוא תוצאה ישירה של תוכנית שנולדה בחטא.

"תוכנית ההתנתקות" הובאה לאוויר העולם ע"י שרון ומקורביו כדי להשליך מעל גבו של שרון את תיקי החקירה שאיימו על עתידו הפוליטי. ההימור הצליח עבורו. חלק מהתיקים נסגרו, אחרים הושמו בנפתלין עד להודעה חדשה.

זאת הסיבה, שאין בנמצא מדינאי כלשהו, מימין או משמאל, שיכול להסביר את התועלת שב"תוכנית ההתנתקות". גם לדידם של אלו הרואים בשטחי ארץ ישראל קלף מיקוח לשם השגת הסכם שלום על בסיס שטחים תמורת שלום, הרי עתה מדובר על שטחים תמורת טרור. בעיני הפלשתינים, אין כל פירוש אחר לנסיגה חד צדדית של ישראל ולפינויים של 25 ישובים ישראלים, זולת ניצחון הטרור.

אין לתוכנית כל הסבר רציונאלי, שכן בניגוד לתוכניות מדיניות, היא לא נועדה לפתור בעיה לאומית, אלא בעיה אישית של שרון.

שרון הבין שאינו יכול לשכנע את השרים ב"תוכנית ההתנתקות" כמות שהיא, מהסיבות דלעיל, ולשם כך הוא נזקק לסיוע אמריקני. הוא טס בדחיפות לנשיא בוש כדי לשכנעו לגבות את תוכניתו כדי שיהיה לו את הרוב הדרוש בממשלה, ואז שאל הנשיא בוש את שרון: "האם זה לא יפגע ביישום "מפת הדרכים"? (כנראה שבוש מבין שנסיגה חד-צדדית מוגדרת כוויתור מדיני...) ושרון השיב כי "מפת הדרכים" לא תיפגע.

בתמורה להתחייבות זו של שרון, קיבל שרון את מכתב התמיכה מבוש מיום 14.4.04, המציע כי יישוב הפליטים יהיה רק במדינה הפלשתינית ולא בישראל (האם לראש ממשלה כלשהו היו כוונות אחרות...) ומציע עוד כי "לאור המציאות החדשה בשטח, לרבות קיומם של מרכזי אוכלוסיה ישראליים גדולים, אין זה מציאותי לצפות שתוצאת המו"מ על הסדר הקבע תהיה חזרה מלאה ושלימה לקווי שביתת הנשק של 1949..." (האם מאן דהוא עמד למסור את שכונת גילה בירושלים או את העיר אריאל לפלשתינים? לא ברור).

משהשיג שרון את "הנדוניה" שביקש מבוש, חזר ארצה, שכנע את השרים כי מדובר בהישגים חסרי תקדים, ומי שלא השתכנע, נמצאו דרכים אחרות לכפות את הסכמתו, או את פיטוריו וכך המשימה הושלמה. בדרך הספיק שרון לדרוך על מאה אלף חברי תנועתו שהצביעו ברוב מוחץ נגד התוכנית.

המציאות הזו, שבו שרון מיישם את "תוכנית ההתנתקות" בניגוד גמור לעמדה שלו, עצמו, כי "לא יהיו שום ויתורים מדיניים או מחוות כלשהם לפלשתינים עד להפסקת הטרור, האלימות וההסתה" אילצה את שרון ושותפיו להשתמש בטיעונים מגוחכים כדי להצדיק את המהלך.

פעם אחת התבטא שרון כי "ההתנתקות" נועדה להוריד מהפרק תוכניות מסוכנות כמו "יוזמת ז'נווה", כאילו קיבל שרון 40 מנדטים רק כדי לנגן לפי החליל המדיני של יוסי ביילין, שלא מצא לעצמו כיסא בכנסת.

לאחר מכן הגיע תורו של דובי וייסגלס, ואמר כי ה"התנתקות" באה להחליף את "מפת הדרכים". התבטאות זו סיבכה את שרון עם האמריקנים, כהוגן, שכן מכתב הגיבוי של בוש ניתן לו בתנאי שלא יהיו שום שינויים ב"מפת הדרכים". הסתבכות זו הביאה את שרון לפתוח את מושב החורף בכנסת בנאום שכלל התחייבות מפורשת ל"מפת הדרכים".

והשבוע, לאחר מותו של ערפאת מוצא עצמו שוב שרון בתסבוכת. כל בר דעת מבין שאם נסיגה חד-צדדית תחת אש הייתה איוולת בחיי ערפאת, כל שכן שמדובר באיוולת לאחר מותו כאשר יש סבירות גבוהה לכאוס בשטחי הרשות הפלשתינית.

מנגד, שרון אינו מעוניין להצטרף ללהקת המעודדות משמאל, כמו פרס וביילין, הקוראים לו לחזור מיד לשולחן המשא ומתן כי נוצרה כאן "הזדמנות היסטורית" ואולי מזרח תיכון חדש...

אז מה עושים?

התשובה נעוצה בדברי שרון עצמו, שזכו מיד לגיבוי מלא של האמריקנים: "לא יהיו שום ויתורים מדיניים או מחוות כלשהם לפלשתינים עד להפסקת הטרור, האלימות וההסתה". האם מישהו מוכן כבר להסביר לשרון כי נסיגה תחת אש מגוש קטיף ומצפון השומרון היא ויתור מדיני חסר תקדים?!