טוטליטריזם של רעיונות

לכאורה ישראל מדינה דמוקרטית. החולקים על כך אינם זוכים להתייחסות רצינית. הרי אחת לכמה שנים כולנו משלשלים פתק לתיבה, המפלגות השונות מתקוטטות ביניהן על קולותינו, הנבחרים נכנסים לתפקידם, המפסידים מפנים את מקומם.

משה פייגלין , ח' בכסלו תשס"ה

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
לכאורה ישראל מדינה דמוקרטית. החולקים על כך אינם זוכים להתייחסות רצינית. הרי אחת לכמה שנים כולנו משלשלים פתק לתיבה, המפלגות השונות מתקוטטות ביניהן על קולותינו, הנבחרים נכנסים לתפקידם, המפסידים מפנים את מקומם. כיצד זה אפשר לטעון שישראל אינה דמוקרטיה?
בכל זאת, תחושה קשה של טוטליטריזם במסווה דמוקרטי, מלווה ציבור רחב מאוד.

יש התולים תחושה זו בליקויים חיצוניים בשיטת המשטר הישראלית, והטענה ודאי מוצדקת. ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שבה לא נהוגה שיטת בחירות אזוריות. כלומר, הנבחר אינו מחויב לבוחר, אלא למפלגתו. כמו כן, הרשות השופטת בישראל הנה למעשה אוליגרכיה מורמת מעם, הממנה ומנציחה את עצמה, מקדמת ערכים ואינטרסים רחוקים מערכי היסוד של האומה, ונוגסת עוד ועוד סמכויות מן הרשות המחוקקת. כך שתחושת הבטן הקשה באשר לאופייה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית יש לה בהחלט על מה שתסמוך.

אולם שיטת המשטר היא רק הלבוש לגוף הבעיה. הטוטליטריזם הישראלי אינו טוטליטריזם של אנשים. מדובר בסוג מתוחכם בהרבה של דיכוי. מדובר בטוטליטריזם של רעיונות.

נדמיין לעצמנו משחק קוביה כלשהו. כל ילד זורק בתורו קוביה, ומתקדם על פי התוצאה. להפתעת הילדים יוצא להם כל הזמן אותו מספר. בשלב מסוים מבינים הילדים שמשהו כאן פשוט לא ייתכן, ומחליטים לבדוק את הקוביות. מתברר כמובן, שבקוביות הללו חרוט אותו מספר בכל פיאות הקוביה.

זו בערך הדמוקרטיה הישראלית. אפשר ללכת לבחור, כלומר להשתתף במשחק ולזרוק את הקוביה. אפשר גם להחליף את האנשים בשלטון, כלומר לתת לקוביה ליפול בצורה שונה מזו שהייתה מונחת בפעם הקודמת. אבל אי אפשר לשנות את המספר. בכל פיאות הקוביה הישראלית צרובים אותם רעיונות.

ארבע פעמים העלה המחנה הלאומי לשלטון הנהגה חלופית לשמאל. המהפך הראשון ב77 העלה לשלטון את מנחם בגין. בגין, אידיאולוג בעל שיעור קומה, הבטיח "הרבה אלוני מורה" וחיש קל מסר את כל סיני, החריב עיר ואם בישראל וחבל התיישבות שלם.

שמיר שהחליפו, עמד איתן נגד המשך הסחף, אך בסופו של דבר גם הוא נגרר לועידת מדריד, שהייתה הפתח לתהליך אוסלו. נתניהו, ברוך הכשרונות, נבחר כדי לעצור את טירוף אוסלו. גם הפעם נחתה הקוביה על הצד הנכון מבחינה פרסונלית, ופרס הפסיד – אך התוצאה הייתה המשך של אותו תהליך בדיוק. האחרון בגלריית מנהיגי הימין הוא אריאל שרון, המצביא הדגול ובונה הארץ. הוא התמודד מול מצנע, אשר ביקש לסגת נסיגה חד צדדית. גם שרון ניצח פרסונאלית, אך רעיונית הנציח את אותה תוצאה.

ארבעת המנהיגים בהם מדובר אינם קוטלי קנים. מלבד בן גוריון, השמאל מעולם לא הצליח להעמיד מנהיגים בעלי שיעור קומה כזה, באידיאולוגיה, בעיקשות, בכשרון, ברקורד הביטחוני וביכולת הביצוע. מתברר שבישראל ניתן אולי לבחור בין אנשים (גם זה באופן מוגבל למדי), אך אין שום אפשרות לבחור באמת בין רעיונות. מותר לציין שהדמוקרטיה נועדה לאפשר בחירה באנשים שונים, כדי לקדם רעיונות שונים. ברגע שיסוד זה עוקר מן הציבוריות הישראלית הופכת הדמוקרטיה לכלי משחק תפל בחלוקת שררה וטובות הנאה.

זהו ההסבר לייאוש וחוסר האמון, שמגלה החברה הישראלית כלפי נבחריה, והמערכת הדמוקרטית שלה. זהו גם ההסבר לזלזול הרב שמגלה כיום ראש הממשלה ביסודות הבסיסיים ביותר של משטר דמוקרטי, לסיוע שהוא מקבל מן התקשורת ומערכת המשפט להתנהלות הזו ולחוסר היכולת הציבורית להתמודד מול הרודנות הזו.

השמאל טוען כי העובדה שהימין תמיד נאלץ בסוף לממש את מדיניותו, מהווה הוכחה ניצחת לצדקת טענותיו, והוא צודק. שוב ושוב מוכיחה המציאות שאין לימין יכולת פעולה, מלבד דרכו האידיאולוגית של השמאל הישראלי. השמאל צודק אפילו יותר משנדמה לו. לא רק שאין לימין יכולת לפעול אחרת, האמת היא שאין, ולא הייתה לו מעולם, אידיאולוגיה אחרת.

יש למחנה הלאומי כיוון אחר, זה ודאי. יש לימין חיבור אותנטי לארץ ישראל ולזהות היהודית. אך המחנה הלאומי מעולם לא היה חמוש באידיאולוגיה שאפשרה להתמודד עם האתגרים שמציבה המציאות הלאומית לעם ישראל בארץ הזו. היסוד הציוני, של פתרון בעיית היהודים באמצעות מדינה שתאפשר את קבלתנו למשפחת האומות, ובמילים פשוטות פתרון ה"עם ככול העמים" משותף לימין ולשמאל.

השמאל פנה ליישום הנוסחה הזו באמצעות טשטוש גבולות העמים, "השתלבות במרחב", כלשונו של פרס. ואילו התורה הז'בוטינסקאית מיישמת את הנוסחה הזו מתוך גישה הפוכה: השתלבות במשפחת האומות מתוך ההגדרה העצמית הלאומית. כך או אחרת, לעם בישראל יש רק רעיון אחד לבחור בו והוא רעיון ה"עם ככול העמים".

המפלגות הדתיות אינן שותפות כלל למשחק, משום שהן מציעות דת מחוץ להיסטוריה ולא תרבות שפועלת בתוכה.

מנהיגות יהודית פועלת כיום בתוך המסגרת הלאומית שיצר ז'בוטינסקי. ברור שהמסגרת הזו מיוסדת על רעיון אמיתי של הגדרה עצמית לאומית. אולם עם ישראל אינו עוד אומה בין האומות. יש לו היסטוריה יוצאת דופן, שורש אחר, וייעוד שונה. הרוח היהודית שיוצקת מנהיגות יהודית בכלים הלאומיים, מייצרת סוף סוף רעיון חדש. אם יצליח הרעיון להתקדם ולהעמיד עצמו לבחירה אמיתית, תשתחרר ישראל מן הטוטליטריזם הרעיוני ותהפוך לדמוקרטיה, או ליתר דיוק למדינה של חירות.