ה"אכפתיות" והמוות המיותר

נראה לי שמאז "מלחמת ששת הימים", הרוח הישראלית השתנתה. יד ביד עם השתלבות ישראל בעולם המערבי מבחינה תרבותית, ייעודית, ערכית, כלכלית והאכפתיות לזולת ירדה.

פרופ' ג'רלד פרמן , ח' בכסלו תשס"ה

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
נראה לי שמאז "מלחמת ששת הימים", הרוח הישראלית השתנתה. יד ביד עם השתלבות ישראל בעולם המערבי מבחינה תרבותית, ייעודית, ערכית, כלכלית והאכפתיות לזולת ירדה. המיתוס נשאר כאילו "אחים אנחנו - כל ישראל ערבים זה לזה" אבל למרות מעשי צדקה של רבים, ככלל, המציאות היא אחרת.

להלן דוגמאות משלוש מלחמות שבהן אפשר לנצח ובהן אנו מפגרים ומפסידים:

א. המלחמה בכבישים

כ 600 אנשים נהרגים ועשרות אלפים נפגעים בכבישים כל שנה. מספר המתים עולה על כל ההרוגים של מלחמות ישראל. מה אפשר לעשות ללא תוספת תקציבים רציניים ולא עושים? הרבה! ובין היתר:

1. גיוס מתנדבים שבנסיעותיהם הרגילות ירשמו מספרי הלוחות של עברייני התנועה. למשל, כמו שסופר לי: "נוכחתי בהתנהגות של נהג שכמעט חיסל את משפחתי וגם את הנוסעים ברכבו. רשמתי את מספר רכבו ומסרתי תלונה במשטרה. הנאשם הוזמן למשטרה, "בלבל את המוח" עד שהבין שאני ואשתי מוכנים להעיד בבית המשפט. תקוותי שהוא למד משהו". אכפתיות הדורשת מעשים יכולה להציל חיים.

2. עיקול זמני של הרכב יחד עם פרסום שמו ועבירתו בעיתונות המקומית והודעה למעביד אם הרכב הוא שלו. הודעות כאלו לציבור הוא דבר שיגרתי בהרבה מדינות.

ב. מלחמה בחוסר איברים

אלפים ממתינים במיוחד להשתלת כליות. הם סובלים שעות רבות בשבוע צמודים למכונה כדי להמשיך לחיות. המכונות לא ממלאות את כל הפונקציות של הכליה והמשמעות היא ברורה - הסיבוכים והסבל האנושי רבים. וכך בגלל חוסר האכפתיות של הכלל, של בני אדם בריאים לתרום לזולת אחת משתי הכליות הבריאות, אלפים נפטרו ונפטרים כאשר היה ואפשר להצילם. הרפואה הוכיחה שהסכנה לתורם היא קרוב לאפסית והתורם יכול לצפות להמשך חייו כאילו שלא תרם.

העשירים נוסעים לחו"ל, משלמים כ 100,000$ להשתלה ונשארים בחיים. העניים נפטרים לפני זמנם. משרד הבריאות מודע לכך ומתכנן כבר שנים לאשר מעין חוק לתרומת איברים בתשלום, אבל למעשה שותק והסבל והמוות המיותרים ממשיכים. איכפתיות של ממש לא קיימת בממשלה וגם לא בציבור.

ג. המלחמה בטרור

כמה בני אדם נרצחו לפני שממשלות ישראל העזה לבקש מהאמריקאים "אישור" להדוף את הטרור מבתינו לשטח הטרוריסטי ולהתקיף הטרוריסטים בבתיהם? כמה צעקות שמענו מחלק מהאוכלוסייה על פגיעות ב"חפים מפשע" שמנעו פעולות צבאיות שעל ידם אפשר היה להציל חיי אזרחי ישראל? כמה טרוריסטים שחררנו כ"מחווה" עבור שבוי אחד או שניים או גוויות?

כמה חפים מפשע נרצחו על ידי הטרוריסטים המשוחררים לאחר שחרורם? כמה פרצות נפרצו ב"קיר הברזל" הישראלי, כוח ההתרעה, בתמיכה אקטיבית או פסיביות של העם? עד כמה הפריצות האלו הגבירו את המוטיבציה של הטרוריסטים באמונתם שהם יכולים לנצח ולהכניענו?

הביטוי הידוע "הבא להרגך, השכם להורגו" לא עמד איתן כמדריך להצלת אחים והבאת שקט. התפשרנו פעם אחר פעם וקבלנו את ה"שכר"; יותר טרור, יותר ויתורים, בריחות מחזית לחזית עד שקרבנו את הטרור לבית ולגן. כעת הממשלה, ללא לחץ מבחוץ, מתנדבת לגרש אחים חד צדדית ללא כלום, ואפילו ללא סיכוי הגיוני של הפחתת הטרור אלא הגברתו לנגב המערבי כולו.