הגיבור הלאומי הצנוע והעממי

על כמה אנשים אפשר לומר שהייתה בהם, פשטות המלווה בקשיחות, אבל גם באנושיות? לא הרבה, אבל רפול היה אחד כזה.

יוסי בלום-הלוי , י"ג בכסלו תשס"ה

יוסי בלום הלוי
יוסי בלום הלוי
צילום: עצמי
על כמה אנשים אפשר לומר שהייתה בהם, פשטות המלווה בקשיחות, אבל גם באנושיות? לא הרבה, אבל רפול היה אחד כזה.

אני זוכר אותו לפני 39 שנים כשהיה המח"ט של חטיבה 35.

"יום הצנחן" ברמת גן 1965: הגדוד מתחרה נגד 202 ונגד הנחל המוצנח (גדוד 50). יום ספורט קרבי, קריניצי מדדה בכבדות אל הבמה שהוקמה לכבודו, ומברך אותנו בלשון כבדה עוד יותר, ממלמל משהו על הגיבורים שקופצים מהשמיים ועושים פלאות לטובת ישראל, וגם מקבלים ממנו בהנחה שיכון ברמת גן – שיהיו בריאים. כולם מוחאים כפיים. מקבלים מדליות יפות ושקית ממתקים מהדודות של "הוועד למען החייל".

אחר כך עורכים בסירות גומי תחרות פלישה לגדה המערבית של פארק רמת גן, מסתערים כמו משוגעים עם בגדי א', כומתות אדומות ורובי עוזי שחורים. בערב חגיגה בפארק.

והתחרויות נמשכות, ואני אלוף פירוק העוזי והמקל"פ ב- 890, זוכה לקריאת התפעלות מהמח"ט ששואל מי המשוגע הזה שקופץ על המקל"פ וזוכה בהפרש של עשירית שנייה בניצחון בפרוק הכלי המיושן הזה, תוך 30 שניות.

בינתיים יש מקצה ריצת שדה 3000 מ'. רס"ר פאס, האכזר, (כולם פחדו ממנו פחד מוות) חושב לסבן את הרצים מגדודים אחרים, והוא רץ מאחורי האלוף שלנו (בנצי) במטרים האחרונים, ודוחף אותו קדימה. ואז, לפתע פתאום, קופץ המח"ט רפול, ומול העיניים הנדהמות של כל החטיבה מתחיל לתת מכות לרס"ר פאס! בלי רחמנות הפיל אותו על הרצפה וצעק עליו כמו על טירון! וואו! החברה נפלו לרצפה מרוב תדהמה...

פעם אחרת נתקלתי ברפול כשבא לבקר אותנו בתרגיל מוצנח בחורף ליד אילת. היה גשם זלעפות והנורד שהיה אמור לנחות בעובדה (אז נקרא סתם חאמאדה) לא יכול היה להגיע. ומי בכל זאת נוחת בפייפר? רפול עם הפקידה שלו, מביאים לנו ממתקים ועוגות.

כמה חודשים אחר כך, תרגיל נחיתה חטיבתי מהים. קיץ מול חופי עכו: יורדים מנחתות וספינת טורפדו, ויוצרים ראש חוף. החטיבה נוחתת וכל גדוד מביים אויב נגד גדוד אחר. עושים תרגילים כמו שצה"ל מזמן כבר לא עושה. מתחפשים לאנשי מודיעין עם בגדים אזרחיים, סוחבים אופניים ואופנועים ומתצפתים על "האויב". בינתיים לוקחים שבויים "ושוכחים" שזה רק תרגיל. אחד משלנו נתפס וחוטף מכות רצח שיגלה מידע על הכוח שלנו. בינתיים, אנו משחררים את החטוף והשובים הופכים לשבויים, והם חוטפים מכות רצח, והפעם מאיתנו. יש קללות בקשר, ורפול מתערב: להפסיק לקלל ולהתחיל לתקוף את היעדים.

רפול מסתובב בשטח. מדריך, מלטף, מרים את הקול כשצריך. יש יד מכוונת. רפול אוהב את משחקי המלחמה. מרגיש כמו בבית. גם החיילים. בערב שיחת סיכום כולם מרגישים בעננים למרות העייפות. יש על מי לסמוך. רפול בשטח, החיילים במתח.

מלחמת ששת הימים. אני בחטיבת מילואים 55. משחררים את ירושלים הכבושה מיד הערבים למשך כמה שעות (עד שדיין ימסור אותה שוב לערבים, המנוול הזה!).

פתאום שמענו בקשר, "רפול נפצע בדרך לקנטרה ... כולם דואגים אבל אומרים יהיה בסדר: רפול יתגבר. חיסל דיביזיה מצרית שלמה במתחמי רפיח עד קנטרה, וגם חזר עם החטיבה כדי לנקות את עזה מהצבא המצרי פלשתינאי...

אחר כך המרדפים, פאתח, התשה ורגיעה. אני מסיים לכתוב יומן מלחמה על הקרב בירושלים, וגרשון ריבלין עורך "מערכות" ז"ל, שואל את רפול אם יאות לכתוב הקדמה לספר. (מוטה גור ז"ל מסרב וסיבותיו עמו).

רפול פוגש אותי אישית ובא למסיבת העיתונאים בבית החייל. אז הכרתי את רפול יותר מקרוב. אנושי, חם, חברי. חי את הווי החיילים. מספר לי על מבצע 'תופת' בכאראמה, מלפני שנתיים. מספר איך השכבנו שם איזה מאתיים, שלוש מאות מחבלים, מבצע שהציל הרבה קורבנות יהודיים אחר כך. אני בתמימותי אומר לו, כן אבל היו שם גם כמה מחדלים, ונהרגו לנו חברה שלא היו צריכים ליפול... ורפול נועץ בי עיניים ואומר: 'מלחמה זו מלחמה! לא בית הבראה'. טוב. שיהיה.

כמה חודשים אחר כך אני מתחתן. רפול מגיע כמפקד אוגדת רמת הגולן לנישואיי. איזו שמחה עשה האיש הזה וכמה הערצה זכה לקבל. הצטלם עם כולם ורקד עם הפלוגה, שהרימה אותנו על כסאות...

לא אספר על רפול במלחמת יוה"כ, ואיך אלוף הפיקוד חופי קיבל "חופא" (פחד) ואמר למפקד האוגדה בלילה של 6 באוקטובר 1973: "אני יורד לצפת ומשאיר לך הפיקוד בשטח בגלל שאין לי מה לעשות כאן יותר", ורפול מניד בידו בשתיקה, כאילו אומר לו: לך, תהיה בריא. כי רפול לא יגיד לאף אחד להישאר ולהלחם אתו. הוא כבר יסתדר.

בלבנון נשארתי עדיין חייל פשוט, ורפול רמטכ"ל. עשה את העבודה השחורה בלי הרבה דיבורים. מה אומר על מלחמת לבנון מעבר למה שכבר נאמר - כלום. נעזוב את לבנון לנפשה...

רפול הקים את צומת. רק חבל שלא דאג שמתחזים, רמאים ושקרנים לא יגיעו אליה, כי בקרב חברי 'צומת' חלק היו כאלה... פוליטיקה הורסת אנשים... הנה תראו את מיצובישי – גולדפרב (היום חבר העבודה) וגונב שגב, סוחר הסמים, שכבר אז מכר את מולדתו בעד בצע כסף באוסלו ב' (חשב שזה בונבונים אקסטזי, עאלק).

אבל רפול לא היה אשם, זו תמימותו שהובילה אותו.

ואיזו קשיחות הייתה בו. דוד עברי בא לספר לו שבנו נהרג בתאונת מטוס, באימונים להפצצת הכור העירקי. שתק, לא הזיל דמעה. לקח מטוס ועלה לשמיים לבכות על בנו. שאף אחד לא יראה אותו בוכה. איזו גבורה. יותר לא הזכיר את בנו. נשא כאבו בשתיקה.

לאחר שעזב את הפוליטיקה ירד לאלמוניות, ולימים מת מיתה חטופה בנמל אשדוד, בסופה עזה בי' בכסלו תשס"ה. כמעט רציתי לומר שהרוח לקחה עמה בסופה את הגיבור הלאומי שלנו, הצנוע, הקשוח והעממי הזה היישר לשיכון גיבורים ג' בשמיים, אי שם בגן עדן. ישר ניגש ליהודה המכבי, שצחצח את החנוכייה, והכין כד שמן לחנוכה, אחר רץ לקראת בר כוכבא, חיבק את מוסה פלד מהשריון, וגם פגש שם עוד איזה 1000 צנחנים, שריונאים, טייסים וימאים, סתם חיילי צה"ל פשוטים, שבאו ללחוץ לו את היד ולטפוח לו על הכתף... אהלן רפול, בוא נפתח שולחן...

תהיה לנו ברוך, רפול נזכור אותך. ...לא נבכה לך כי אתה שונא דמעות! אז נרים לכבודך כוס יין פטישים של הרבנות הצבאית הראשית.