צביקי

יפים קורצקי לא הבין כיצד נותר בחיים. כוח של גולני עם 24 זחלמ"ים ושלושה טנקים החל את הטיפוס אל תל פאחר במסגרת הקרב לשחרור רמת הגולן.

משה פייגלין , י"א בטבת תשס"ה

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90
יפים קורצקי לא הבין כיצד נותר בחיים. כוח של גולני עם 24 זחלמ"ים ושלושה טנקים החל את הטיפוס אל תל פאחר במסגרת הקרב לשחרור רמת הגולן. בני המזל שהגיעו עד לפאתי היעד זינקו ונלחמו כאריות, חשופים לאור יום ומול כוח עודף ומחופר היטב.

14 צלש"ים ושני אותות גבורה חולקו בעקבות אותו קרב. מעטים שרדו אותו. אך המזל לא שיחק עוד, זמן רב, ליפים. מיד בתום "מלחמת ששת הימים" עלה ג'יפ התול"ר שלו על מוקש ויפים נפצע באורך אנוש. אך לא איש כיפים להישבר.

למרות, נכותו הקשה סירב לקבל סיוע כספי ממשרד הביטחון. "המדינה לא חייבת לי דבר" הוא הסביר. למעלה משנה שכב בבית החולים. כשהשתחרר החל מיד לעבוד, הקים משפחה לתפארת והמשיך להילחם את מלחמת הקיום היום יומית, בכוחות עצמו. ברבות השנים וההתבגרות, חזרה הפציעה הקשה ונתנה את אותותיה הקשים. היום, יפים מרותק לביתו, וכל תזוזה כרוכה בכאבי תופת החוזרים, ומזכירים לו את מוראות הקרב ההוא.

בכל שבת אני הולך לבקר את יפים. בין כאבי התופת, וסיוטי האתמול בצבצה לה קרן אור. לפני תשע שנים התגייס צביקי. את כל הלהט הציוני, את כל האמונה במדינה ובצה"ל הוריש יפים לצביקה בנו.

צביקי זה, שד משחת. חרוץ ומוכשר להדהים, הבחור הותיר את כל שדרת הפיקוד, שבאה איתו במגע, המומים. חיש קל סיים קורס קצינים, טיפס בסולם הדרגות, כששובל מדהים של תעודות הצטיינות והוקרה הולך ומצטבר מאחוריו. כקצין זוטר מילא מגוון תפקידים שנועדו לבכירים ממנו בכמה דרגות. בכל דרך שפנה ייעל, שיפר, הוביל והיה אהוב על פקודיו ומפקדיו. צביקי ראה בצבא את עתידו. הוא חתם קבע, והיה אמור לצאת ללימודים לפני כשנתיים.

בשביל יפים, לראות את הצלחתו של צביקי, היה שווה הכל. אך למדינת ישראל צביקי היה טוב. טוב מדי.

בשבת, כשיצא המג"ד הביתה, לחופשה, השאיר את צביקי לפקד על הגדוד. צביקי סייר עם ג'יפ בודד כשלפתע הגיע אליו ההודעה. בכפר 'נזלת זיד' מתארגנת מכונית תופת, ליציאה, לכוון חדרה. הימים, ימי הפיגועים הגדולים, המרחק מהכפר ליעד קצר, אין זמן ואין אפשרות לארגן כוח נוסף. צביקי, נהגו וחיל נוסף יהיו החוסמים, בגופם, מכונית תופת המכוונת לחדרה. צביקי לא חשב פעמיים וטס אל תוך הכפר.

שבת. אין שום גורם בסביבה מלבד תושבי הכפר. אם כן, מדוע זה ממתינה לצביקי הפגנה החוסמת את דרכו? המסקנה פשוטה: ההפגנה הספונטנית, לכאורה, אינה אלא כוח השהיה שנועד לאפשר לפצצה לנוע על יעדה. צביקי יורד מן הג'יפ, וקורא למפגינים להתפזר. כמובן שאיש אינו מתייחס אליו. הוא יורה באוויר, וגם אז, אין איש מן המפגינים מתרשם במיוחד.

הזמן דוחק, וצביקי מבצע נוהל שמקובל מאוד באותה עת. ירי לעבר קיר מפגע. הוא מכוון את נשקו ויורה, דרך כוונות, לעבר קיר לבנים בבית סמוך. צביקי מזהה היטב את ענן האבק העולה ממקום הפגיעה בקיר. הפעם מתפזרת ההפגנה, וצביקי ממהר לבצע את הסיור בכפר. מכונית התופת, כבר, לא הייתה שם, בחסדי ה' נתפסה בכפר סמוך.

כשיצא מן הכפר זיהה צביקי התקהלות. התושבים הצביעו על פצוע ברכב. ניטען שנפגע מפגיעת כדור. צביקי סייע ככול יכולתו והוביל את הרכב עם הפצוע אל כוח רפואי סמוך.

בלחץ הארגון ב"צלם", הועמד צביקי לדין. בידי התביעה לא עמדה שום הוכחה ממשית. גופת ההרוג נחטפה ונקברה מזמן. איש לא יכול היה להוכיח שנהרג מפגיעת כדור. ראוי לציין כי בהחלט ייתכן שכמו במקרה אחמד דורה, ומקרים אחרים, היו אלה ערבים מקומיים שגרמו למוות, ומיהרו להשתמש בגופה ככלי נשק תעמולתי.

אך מה לו לבית הדין הצבאי השערות כאלה, כשתקדימי בג"ץ ואילנה דיין נושפים בעורפו. מסגרת של חלון חסר שימשה הובאה כהוכחה לכך שהכדור של צביקי הוא שניפץ אותו (כדור מ16 מותיר חור ושימשה שלמה). בקשתו של צביקי לאפשר לו לחזור לכפר ולאתר את מקום פגיעת הכדור בקיר, נענתה בשלילה.

שנתיים קשות עברו על צביקי והוריו. את כל כספם הוציאו על עורכי דין וערעורים. דבר לא עזר. גם בקשתו הסופית לחנינת הרמטכ"ל, נענתה בשלילה. דרגותיו נשללו, הלימודים שהובטחו לו בוטלו, והשבוע נכנס צביקי בשערי בית הכלא הצבאי בו ירצה עונש של חצי שנת מאסר.

זהו הפרס אותו נתנה מדינת ישראל לבחור מסור וקצין מוכשר, שנתן לה במסירות אין קץ תשעה משנות חייו הראשונות, שנים בהן בונה אדם את עתידו.

בעבור אומץ ליבו והתייצבותו, יחיד, מול המון מוסת, ומחבלים העושים דרכם לחדרה, הייתה מדינת ישראל צריכה להעניק לצביקי אות הצטיינות. אך, לא כן הדבר בעידן היפוך הערכים הישראלי. צביקי, הקצין המצטיין, חובש הכיפה מקרני שומרון, היה, בדיוק, הטרף לו המתינה המערכת.

זה שנים אני מבקר את יפים בכל שבת. בשנתיים האחרונות ראיתי כיצד חרב עליו עולמו. הוא לא מסוגל לקלוט, כיצד, אותה מדינה בה האמין ועבורה נתן הכל, עושה לו את זה. ניסיתי להסביר ליפים שזה לא המדינה. מישהו גנב לנו את המדינה, וביום מן הימים היא עוד תשתחרר משביה. אבל יפים לא מוכן היה לשמוע דיבורים כאלה. הוא הלך ושקע בדיכאונו.

לאורך כל התהליך נמנעתי מלפרסם את הסיפור. צביקי שבוי בידיהם של אלו, ששמי סדין אדום בעיניהם. לא רציתי שידעו על הקשר. אבל עכשיו הכל גמור. צביקי בפנים, ויפים שבור בנפשו יותר מבגופו.

האיש מרוסק העצמות הזה, האיש שחי על משכחי כאבים שיש בהם כדי לחסל אדם רגיל, האיש הזה מתחיל, השבוע, הפגנת יחיד מול שער הכניסה למחנה מטכ"ל בקריה בתל-אביב. בגשם ובקור הוא מתכוון לשבת שם, ואני חושש לגרוע מכל.

וצביקי. ברוך ה' את מה שאביו לא מוכן לקבל, צביקי ככול הנראה מתחיל להבין. "אתה חייב להגיש בג"ץ!" ניסה לשכנע אותו אחד מעורכי הדין. אבל צביקי כבר הבין שנלכד בכפות המפלצת, כבר תפס עם איזו מערכת הוא מתמודד. "בשביל מה?" שאל צביקי, "כדי למצוא עצמי בעוד שנתיים עם חובות גדולים עוד יותר, ובדיוק באותו מצב?"

בעוד שישה חודשים צביקי ישתחרר. צביקי הוא אוצר לכל יזם. צביקי ילמד ויעבוד בחריצות ובנאמנות שאין שני לה. "בעוד שנתיים", אמרתי ליפים, "בעוד שנתיים אתה ומלכה תודו לבית המשפט שהרשיע את צביקי. אתם תודו לרמטכ"ל ושאר הקצינים הרופסים שהפנו לו את גבם. אתם תודו להם, כי בלעדיהם צביקי היה נשאר בצבא ולא מימש, ולו מקצת מיכולתו".

אנחנו עוד נשחרר את המדינה משביה, והיא עוד תזדקק לאנשי סגולה כצביקי.