מאחים לא מתגרשים

מאוד אופנתי עכשיו, אצל ישראלים ממחנה השלום והאחווה ושאר הערכים הנעלים, להכריז כי "לא תהיה מלחמת אחים – מפני שהמתנחלים הם לא אחים שלנו".

אמונה אלון , י"ז בטבת תשס"ה

אמונה אלון
אמונה אלון
צילום: Hadas Parush/Flash90
מאוד אופנתי עכשיו, אצל ישראלים ממחנה השלום והאחווה ושאר הערכים הנעלים, להכריז כי "לא תהיה מלחמת אחים – מפני שהמתנחלים הם לא אחים שלנו". המתקדמים שבהם אף מציעים להשאיר ברצועת עזה את המתנחלים שיסרבו להיעקר משם, ו"פשוט" להסיר את אחריות המדינה לביטחונם.

צר לאכזב את האנשים, הכל-כך נאורים, והכל-כך שפויים האלה. אבל כשם, שאי-אפשר להתנתק חד-צדדית מן הפלשתינים, מן הטרור ומן האוברדראפט בבנק, כך, להבדיל, אי-אפשר להתנתק מאחים.

הפלשתינים, הטרור והאוברדראפט ממשיכים להידבק אליך, גם אם אתה מודיע נחרצות על התנתקות גמורה ומוחלטת מהם, מעתה ועד עולם. ופנחס ולרשטיין ממשיך להיות אחיך גם אם אתה מעליב אותו קשות. רבים מכירים את פנחס כאח חם, אוהב ומסור למשפחה. אבל, גם אם אינך מסכים עמם, זה לא משנה. יהודים אולי כן מגרשים יהודים, אבל לא מתגרשים מהם. להבדיל, מבני-זוג, אחים זה לתמיד.

ולרשטיין וחבריו אף ממשיכים, למרבה תסכולם של אבירי הדמוקרטיה וחופש הביטוי, להיות אזרחים שווי-חובות ושווי-זכויות במדינת ישראל, ובתור שכאלה, הם עדיין, חייבים לשרת בצבא ההגנה לישראל ועדיין מה לעשות, זכאים להגנתו.

כל המציע להפקיר אותם לחסדי החמאס, צריך להביא בחשבון הן את האפשרות שהוא עצמו יופקר בבוא היום ע"י ממשלה אחרת, והן את האופן שבו מסתדרת ההצעה עם זכותו של כל אזרח לחיים, לביטחון ולשלמות הגוף, אף כשהוא עסוק במימוש זכותו להפגנה, למחאה ולהבעת דעה.

נשאר, איפוא, חוק פינוי-פיצוי, שאינו מפקיר את מתנגדי ההתנתקות אלא מאיים בהחרמת רכושם ובענישה נוספת: חצי שנת מאסר למי שישהה בביתו מעבר לתאריך מסוים, שנתיים מאסר למי שישהה באזור המיועד ל"ניתוק", שלוש עד חמש שנים למי שיתקהל שם עם עוד שני אנשים, וכן הלאה.

ועדת החוקה של הכנסת אמנם לא אישרה את החוק המדהים הזה, אתמול, להצבעה בקריאה שנייה ושלישית, ולשכת ראש הממשלה "זעמה" כפי שהיא נוהגת "לזעום" כשהדמוקרטיה אינה רוקדת לחלילה, אבל, יש יסוד להניח שעומרי ושרון יסדרו שהעניין יתוקן בקרוב, וטוב שכך.

חוק פינוי-פיצוי הוא התקווה הגדולה של מתנגדי ההתנתקות, מפני שפירושו המעשי, כפי שהתברר בשבוע האחרון, מן התמיכה הרחבה, בקריאת פנחס ולרשטיין להפרה בלתי-אלימה של החוק הזה, הוא הצפת בתי הכלא בישראל בהמוני אזרחים ישראלים שלא ירביצו, לא ידחפו ולא יעשו כל פעולה אחרת, אלא פשוט, יבואו לשהות בגוש קטיף ובצפון השומרון בפאסיביות מוחלטת.

יקרא מחנה השלום והאחווה, להמונים האלה, כפי שיקרא להם, הם בכל מקרה יהיו אחיו, ובכל מקרה ימלאו את בתי הכלא ואת מחנות ההסגר ועמם זקניהם וטפם. עד כדי כך הם בטוחים, כי עקירת יישובים מסכנת את קיום המדינה, עד כדי כך גדולה מסירות הנפש שלהם למען הכלל, עד כדי כך גדולה תקוותם כי אחיהם במחנה השלום והאחווה יעצרו, ויחשבו, מבעוד מועד, אם המשפחה יכולה בכלל לעמוד בכל זה, ובסך הכול בשביל מה?